ארץ זבת חלב ודבש

על-פי רוב כוונת הפסוק ללמד זכות על ארץ פורייה ועתירת יבול. כך, לדוגמה, מעיד ה' על ארץ-ישראל ומתארה כארץ טובה ופוריה: "ואֵָרדֵ לְהַצִּילוֹ מִידַּ מִצְריַםִ וּלְהַעֲלתוֹ מִן הָאָרץֶ הַהִוא, אֶל אֶרץֶ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרץֶ זבַָת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנעֲַניִ והְַחִתִּי והְָאֱמֹרִי והְַפְּרִזּיִ והְַחִויִּ והְַיבְוּסִי" (שמות ג', ח).

כוורת טבעית של דבורי בר: "וינקהו דבש מסלע" – (דברים לב, יג). נמצאה במאגר המים הקדום של גן לאומי ציפורי, צילום: ראובן ריבן

עם זאת, לפי המקרא, ריבוי החלב והדבש – שמקורם מן החי, עשוי לעיתים להתפרש כקללה, מנקודת מבטם של החקלאים העוסקים בגידולי שדה. כאשר הארץ נטושה מחקלאים יושבי הקבע, מתרבים בה עדרי הצאן וגידולי הפרא, הדוחקים החוצה את החקלאות המסודרת והיציבה (ישעיה ז' כא-כה).

עזים בשומרון: "כבשים ללבושך, ומחיר שדה עתודים. ודי חלב עזים ללחמך – ללחם ביתך, וחיים לנערותיך" (משלי כז, כז), צילום: ראובן ריבן

בתקופת המשנה והתלמוד שיערו חז"ל שלא כל ארץ-ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, והיו שתחמו גבול זה לסביבות ציפורי: "ששה עשר מילין חיזור) =סביב סביב) לציפורין הן הן ארץ זבת חלב ודבש" )ירושלמי, ביכורים פ"א, ו ע"ו(.
כדי להבין את הפסוק המקראי לאשורו יש לפרקו לארבעת רכיביו:
הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", ככינויה של ארץ טובה, נזכר במקרא עשרים פעמים בדיוק (בספרי התורה ובספרי יהושע, ירמיה ויחזקאל). על-פי רוב כוונת הפסוק ללמד זכות על ארץ פורייה ועתירת יבול.

ארץ – הכוונה, מן הסתם, לארץ-ישראל, להוציא אזכור אחד במקרא (במדבר טז', יג) מתוך העשרים, המכוון לארץ מצרים, שהיא כביכול ארץ זבת חלב ודבש.
חלב – כאן נחלקו החכמים בדעותיהם. רבי אליעזר סבר: "חלב, זה חלב הפירות" (מכילתא דרשב"י יג( – כלומר, עסיס הפרי. לדעה זו הצטרף החכם ריש לקיש שגרס: "העזים אוכלין תאנים והדבש נוטף מהן, והחלב זב מן העצים ונעשים כמין נחל". לעומתם גרס רבי עקיבא, שהכוונה לחלב של בהמות כשרות.
דבש – גם את הדבש, כמו החלב, פירשו בכמה מובנים: רבי עקיבא חשב שהכוונה לדבש דבורים המיוצר בכוורות היער. בתלמוד הירושלמי פרשו דבש כעסיס התמרים, ולדעת רש"י אין דבש אלא "כל מתיקות הפרי".

הנביאים עמוס ויואל משבחים את תנובת ארץ ישראל בביטויים ציוריים: "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמוס ט', יג); "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (יואל ד', יח). מדבריהם ניתן לפרש חלב ודבש כמתק הפרי דווקא.

הרכיב הרביעי במשפט המקראי הוא המילה זבת. את 'זבת' ניתן לפרש בשלושה מובנים שונים. (שני הפירושים האחרונים הם על דעת כותב שורות אלה):

1. מלשון זב – שמשמעו "נוזל, ניגר" (כגון זב דם/ חוטם). במקרה זה משמעות הפסוק היא "ארץ שזורמים בה בשפע החלב והדבש".
2.  מלשון זבד – שפירושו בשפה האכדית, "נתן במתנה". שורש זה מופיע אף בשמות מקראיים כגון זבדיה, יהוזבד, זיבדיאל ועוד. יתכן ולפנינו צירוף של סמיכות התיבה "זבת", שנשתבשה מ"זבד". במקרה דנן יובן הפסוק שלנו: "ארץ הנותנת מתנות של חלב ודבש".
3. מלשון זאוואת – שפירושו בארמית כורדית דגן או לחם, כמו בשבועה המקובלת "בדאי זאוואת", דהיינו: "(אני נשבע) בזה הלחם!".

לאור הפירוש השלישי יובן הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש" כארץ של דגן, חלב ודבש – שלושת המרכיבים המשלימים את אבות המזון עבור האדם ומצביעים על שפע עושר וברכה.
הפרנסה בארץ-ישראל הקדומה הייתה קשה ומייגעת. בראש ובראשונה היה תלוי החקלאי בחסדי שמים, דהיינו בגשם ובמים. המקורות הקדומים מלמדים על שנים "רזות" ועל שנים "שמנות". הישראלים הקדומים נטו לקשר בין התנהגות האדם לברכה בעמלו. "ארץ זבת חלב ודבש" היא גם ארץ אוטופית, שבה זוכה האדם על-פי רמת הישגיו המוסריים.

פורסם בעיתון "ארץ הכנרת", גיליון מס' 6, תמוז תשע"ב.