הסבת התכלית של מתחם תת-קרקעי במרשה במהלך התקופה ההלניסטית

במחקר ראשוני זה, ברצוני להציג מספר תצפיות המשקפות את רמת החיים הגבוהה של העיר ומדגימות כיצד היא התרחבה גם לאזורי העבודה התת-קרקעיים. בהמשך, נבחן מקרוב את הראיות להסבת התכלית של מרחבים אלו ונדון בגורמים ההיסטוריים והכלכליים שהניעו טרנספורמציות אלה.

מרשה שוכנת בלב שפלת יהודה, 35 ק"מ מזרחית לאשקלון ו-40 ק"מ דרומית-מערבית לירושלים (איור 1) העיר מרשה מוכרת כיום בזכות המערות המלאכותיות המשוכללות שנחצבו מתחת לעירה התחתונה. בסך הכל תועדו 152 מתחמים תת קרקעיים (איור 2), המורכבים מאלפי חדרים מלאכותיים בשטח של כ-320 דונם. על פי כל העדויות, הם נוצרו במקור כמחצבות שסיפקו חומרי בניין לבניית העיר. תהליך החציבה החל בפיר קטן יחסית, בעומק 1.5-2.0 מ', שנחפר דרך קרום אבן הנארי הקשה בכדי להגיע לאבן הגיר הרך והמובקש. את הכיר כרו ועיצבו אותו ללבנים, תוך כדי החציבה נוצרו תאים תת קרקעיים גדולים.

מפה מיקומה של מרשה בשפלת יהודה, באדיבות ד"ר איאן שטרן

 רוב המרחבים התת-קרקעיים נותרו מחצבות לאורך היסטוריית חייהם, חלקם הוסבו לשרת פונקציות נוספות, כגון: קולומבריה, בתי בד, בורות מים, ממגורות, אורוות ומחסנים . יתרה מכך, תנאי לחות וטמפרטורה יציבה מתחת לאדמה, שמרו על רכות וגמישות הגיר, דבר שאפשר ליצור מערות עם תכונות אדריכליות מורכבות, כמו כרכובים בולטים וחלקים, קשתות, נישות פולחניות ופילאסטים.

בחפירות הארכיאולוגיות עולה כי התפתחויות אלה התרחשו בתקופה ההלניסטית, כאשר מרשה התרחבה מהתל אל עבר העיר התחתית. לפי הערכות, אוכלוסיית העיר מנתה בשיאה כ-10,000 איש (Kloner 2010:216) . בשלב זה, מתחמים תת קרקעיים שולבו היטב במרקם העיר, והיוו אלמנטים בלתי נפרדים לחנויות ובתים שפעלו מעל פני האדמה. אל המתחמים ניגשו דרך פתחים בין בניינים, חצרות, או באמצעות גרמי מדרגות שנחצבו ברצפות הבתים.

תוכנית כללית של המתחמים התת קרקעיים במרשה, באדיבות ד"ר איאן שטרן

במאמר זה, נחקור מה קרה למרחבים תת קרקעיים אלו לאחר שסיימו לשמש את מטרתם הראשונית. באופן ספציפי, אני שואל כיצד הוסבו המערות וכיצד התפתחויות אלה השתלבו בתהליכים היסטוריים וכלכליים רחבים יותר. נתחיל בסקירה קצרה על העיר ותכונותיה התת קרקעיות, תוך שימת דגש על האומנות והפרטים האסתטיים שהושקעו בה. בשלב הבא נדון במקרים שונים של הסבת חדרי מערות, ואציין שרבים הוסבו חזרה למחצבות או מולאו מחדש בהריסות ופסולת. בחלק האחרון של המחקר נקשור את השינויים להתפתחויות חברתיות-כלכליות שונות. נבחן שלושה מנגנונים: חיי עיר מתמשכים, גורמים כלכליים משתנים ומְהוּמָה פוליטית.

מרשה הייתה עיר משגשגת מהמאה השלישית עד אמצע המאה השנייה לפני הספירה, בה החלה לדעוך. על פי מידע שנאסף מכ-1200 אוסטרקאות, אוכלוסיית העיר הייתה תערובת רב-תרבותית של אדומים, ערבים / נבטים, פיניקים, יהודים ושמים מערביים (Stern 2007:205-238; Eshel 2010:35-88) . התרבות החומרית של האתר כללה ממצאים ממקורות רבים (Stern 2019b, Stern 2022)  כגון הים השחור, אתונה, הים האגאי, אסיה הקטנה, קפריסין, מצרים ואיטליה. מרשה השתתפה ברשתות סחר בינעירוניות פורחות שהשתרעו ברחבי אגן הים התיכון.

ההרכב האדריכלי של האתר מדגים טעם מפואר ובינלאומי לא פחות, הכולל כותרות, עמודים, גומחות פולחניות, מזרקות, ציורי סכו ואלמנטים אחרים מסוג זה. לענייננו כאן, תשומת לב זו לפרטים ולאיכות הורחבה למתחמים התת קרקעיים השונים מתחת לבתים, בין אם מדובר בתעשייה ובין אם אחרת. עיצוב מוקפד עם תשומת לב לתכונות מעשיות ואסתטיות אפיין את כל סוגי המתקנים: בתי בד, בורות מים, אמבטיות, קולומבריה, ממגורות וקברים. על מנת להמחיש זאת נסקור בקצרה מבחר דוגמאות.

עד כה זוהו 25 בתי בד תת קרקעיים. אחד מבתי הבד המעניינים ביותר נמצא במתחם תת קרקעי 90. הוא מעולם לא הושלם, וקווי פחם שצוירו על ידי האדריכל / המתכנן של המתקן עדיין נראים על הקירות (איורים 3א ו-3ב). כרכובים לאורך הצד העליון של אזורי הלחיצה וטיח אפור בהיר המונח על הסדקים, מדגימים את תשומת הלב לפרטים אסתטיים. בנוסף, נישה בחזית בית הבד ככל הנראה הכילה פסל ברונזה קטן של הרקולס שנמצא בפסולת הסמוכה במהלך חפירה ארכיאולוגית.

איורים 3א ו-3ב

במרשה התגלו כ- 232 בורות מים שמורים היטב, לעיתים מחוברים זה לזה (איור 4א). הם נכנסו דרך דרומוס שהובילו למדרגות מפותלות ספירליות מעוטרות במעקות ולפעמים כפולות (איור 4ב).

איורים 4א ו-4ב

נמצאו גם 77 אמבטיות. אלה היו מתקנים פרטיים, ורבים מהם דומים למרחצאות הירך מהתקופה ההלניסטית. בדרך כלל המתרחץ היה יורד דרך כניסה מקושתת וגרם מדרגות חצוב בסלע לתא קטן. בחלקן נחצב מושב קבוע נמוך, בו ישב המתרחץ. במהלך הרחצה משרת שעמד מחוץ לתא היה שופך את המים דרך תעלה (איור 5 א), ובכך מכבד ושומר על פרטיותו של המתרחץ. המים באמבטיות אלה היו מצטברים באגן עד לגובה הירכיים. חלק מהאמבטיות לא כללו אגן; הליך הרחצה כלל מים שנשפכו דרך תעלה אך לא נאספו (איור 5 ב).

איורים 5א ו-5ב

פרט מעניין הוא שהשימוש בצינורות חצובים לצורכי רחצה היה ככל הנראה ייחודי למרשה.

לפחות 84 קולומבריה נבנו במרשה התת קרקעית. הדעה המלומדת מסכימה כי מתקנים אלה שימשו לגידול יונים למטרות אכילה, גואנו (דשן מפסולת יונים) ופולחן. קולומבריה רבות כוללות פרטים דקורטיביים ואדריכליים משוכללים נדירים עבור אזורי עבודה. אחד הגדולים והיפים שבהם נמצא במתחם תת קרקעי 30 (איור 6). המכונה "מערת השוק", הוא נחצב בצורת צלב כפול ועוטר בפילסטרים.

איור 6

ממגורות רבות התגלו במתחמים תת קרקעיים ברחבי מרשה. הם כללו בורות בצורת פעמון שנחצבו ברצפות ואטומים במכסי אבן עגולים או מרובעים (איור 7 ). כפי שציין החוקר וארו, בורות מסוג זה היו יעילים במיוחד לאחסון מוצרים מתכלים כגון דגנים.

איור 7

לבסוף, למרשה ההלניסטית היו שלושה נקרופוליסים הכוללים מעל לחמישים מערות קבורה. הגדולה  והיפה ביותר בהם היא מערת אפולופנס, הידועה בכינויה "הקבר הצידוני" (איור 8). קבר משפחתי זה של המאה השלישית לפני הספירה מורכב מאולם מלבני עם כוכים גמלוניים, פילסטרים וספסלים לאורך כל הקירות. הוא קושט באיורים וכתובות שונות המשקפות את המגוון האתני של העיר. מבחינה סגנונית, הוא מגלם השפעות הלניסטיות רחוקות, יחד עם קשרים עיצוביים לבית הקברות שטבי באלכסנדריה וגם דמיון מסוים לקברים פיניקים בעמרית ובצידון.

איור 8

על אף כמויות האנרגיה וההשקעה המרובה במתקנים התת קרקעיים שתוארו לעיל, במהלך ההיסטוריה רבים מהם עברו שינויים מאסיביים. רבים מהם מולאו בכוונה בפסולת, הושבתו או הוסבו למחצבות עד אשר העיר ננטשה בסוף המאה השנייה לפני הספירה. למרות שליטה רופפת בניתוח סטרטיגרפיה באתר, ניתן לאתר הסבות תכלית כאלה באמצעות ניתוח אי התאמות מבניות, שם נראה כי תכונה אחת חותכת אל תוך האחרת.

למטרות נוחות והרחבה, הדיון מועבר בשני חלקים. הראשון דן בקצרה כיצד הוסבו סוגים מסוימים של מתקנים – קברים, בתי בד, קולומבריה, בורות מים וממגורות; השני מתמקד בשני סוגי הפונקציות שסימנו את השימוש הסופי במרחבים רבים: איסוף אשפה ומגורים.

קברים

קברים, אשר בדרך כלל ממוקמים מעבר לגבולות העיר, הושפעו לעיתים נדירות ממניפולציות מבניות מאוחרות יותר. עם זאת, מקרה יוצא מן הכלל נמצא במתחם תת קרקעי 89, הממוקם על המדרון הדרום-מזרחי בעיר התחתית. ככל הנראה הקבר הותקן כשגודל העיר עדיין היה מוגבל. מערת הקבורה תוכננה כקבר עם כוכים גמלונים. היו לו שלושה כוכים בקיר המערבי וחמישה בקירות הצפוניים והדרומיים (איור 9). קירות הקבר הוחלקו, וקו אדום דקורטיבי דק נמשך באופקיות סביב החדר ממש מעל הכוכים. עם זאת, לאחר שהאוכלוסייה של מרשה התרחָבה הקבר הוצא משימוש. יש להניח שתכולתו הוסרה ושוב הוקמה באחד הנקרופוליסים מחוץ לחומות העיר. לאחר מכן נעשו שינויים גדולים במבנה החדר. רוב הכוכים נפרצו או נחצבו; חלקם עוצבו מחדש לקשתות, ונראה כי אחרים נהרסו. הצד המערבי של החדר הפך למחצבה, ומנהרה צרה  באורך 3 מ', המובילה לשבעה חדרים נוספים נחצבה בפינה הדרומית-מערבית של החדר.

איור 9

בתי בד

לפחות תשעה בתי בד הושבתו והוסבו למחצבות. דוגמה טובה נרשמה באחד מחדרי מתחם תת קרקעי 61 (איור 10). השטח שבין שני אגני המשקל נחצב ללבנים, ככל הנראה לבניינים על פני השטח.

איור 10

קולומבריה

קולומבריה רבות הוסבו מחדש למחצבות או למתקנים אחרים. לעתים קרובות הם נחצבו להוצאת לבנים. לפעמים, כל המערכת סודרה מחדש. סידור מחדש כזה כלל יצירת מעברים חדשים באמצעות פריצה של הקירות, מה שהפך את המתקנים המקוריים ללא פעילים (איור 11).

בכמה הזדמנויות הוסבו בורות מים לקולומבריה, בבורות אלו שכללו מדרגות ספירליות ומעקות, נחצבו גומחות או כוכי יונים. דוגמה מוכרת לכך היא "המערה הפולנית".

איור 11

ממגורות

בחלק מהמקרים, ממגורות שיצאו מכלל שימוש נחצבו ללבנים או להתאמת החדר לפונקציה חדשה. מתחם תת קרקעי 169 מהווה דוגמא חיה למקרה זה. במתחם נראה קווי מתאר של שרידי 10 ממגורות בצורת פעמון על רצפת החדר וקירותיו (איור 7). מה שמעיד על כך שלפני הסבת תכלית החדר, פתחי הממגורות שולבו בתוך הרצפה.

ניהול פסולת ומְגוּרִים

לצד ההסבות הפונקציונליות השונות שצוינו לעיל, חדרים ומתחמים רבים נמצאו מלאים בהריסות ופסולת. הרכב הפסולת הוא שילוב של פסולת בנייה ופסולת ביתית, המורכבות בעיקר מעצמות בעלי חיים, קרמיקה, לבני אבן והריסות. חללים תת קרקעיים אלו הוסבו לאתרי פינוי פסולת. אמנם המנגנונים שפעלו טרם נקבעו, אך לפחות שתי תצפיות מצביעות על כך שהשלכת הפסולת נוהלה בקפידה ובתכליתיות. ראשית, בניגוד לדפוס הקונוס המצופה בהשלכה אקראית, הפסולת הייתה לרוב באותה רמה יחסית. דבר המצביע על מידה מסוימת של תחזוקה וניהול מקום. תצפית שנייה התומכת בטענה היא שחלק מהחללים התמלאו כמעט עד לתקרתם (איור 12 א), למרות שמלמעלה לא הייתה גישה  זמינה.

ממצאים מעניינים במיוחד הם מעברים בגדלים שונים שנפתחו דרך הקירות בגובה פני שטח הפסולת שהושלכה, מטרים רבים מעל הרצפה החצובה (איור 12 ב-ג). מעברים אלה היו מחוספסים וחסרי גימור, ונפרצו בכוח דרך קירות הקולומבריה, בתי בד, האמבטיות, הממגורות ובורות המים כדי להשיג גישה לחללים הסמוכים. לעתים קרובות המעברים היו נמוכים עד כדי כך שמעבר בין החללים היה אפשרי בזחילה בלבד. במתחם אחד (איור 9), יותר מ 82 חדרים היו מחוברים יחד באופן זה; לפעמים נמצאו עשרות קערות שלמות על פני הפסולת(איור 13), מה שרימז על כך שמרחבים אלו שימשו למגורים זמניים כלשהם.

איור 13

דִיוּן

אני מציע שניתן לייחס את הדפוסים הנצפים לשלושה מנגנונים לפחות: חיי עיר מתמשכים, מבנים כלכליים ומסחריים משתנים, וטלטלה פוליטית.

נתחיל במנגנון הראשון של חיי העיר המתמשכים. תיאורטית יתכן שחדרים תת קרקעיים עוצבו מחדש או שופצו מטעמי טעם והעדפה אישית. עם זאת, ההמרה הנרחבת של מתקנים תת קרקעיים למחצבות ומתקני פינוי אשפה מספרת לנו על שינויים מערכתיים רוחביים בעיר. סביר להניח שמנגנון אחד כזה נעוץ בעמידות ירודה יחסית של לבני הגיר. חשיפתם לתנודות הטמפרטורה ולאוויר היבש על פני השטח גרמה לכך שהגיר נהיה שביר ומתפורר. זה, בתורו, יצר ביקוש גבוה וקבוע ללבנים חדשות שיחליפו את הישנות. הצמיחה המהירה של העיר התחתית במאות 3-2 לפנה"ס, יחד עם התצפית כי הרוב המכריע של החדרים נחצבו כמחצבות ולא שימשו לשום דבר אחר, תומכים בטענה זו.

יתר על כן, פעולות חציבה אינטנסיביות ותחזוקת מבנים מחזקות את טענת המילוי המערכתי שצוין. שתי הפעולות מייצרות כמויות גדולות של הריסות ולכלוך, אשר השלכתן לחללים תת קרקעיים ריקים היא חסכונית. ואכן, הובלת שאריות חסרות תועלת מאתר מחצבה למיקום סמוך בצורה מסודרת היא היבט הכרחי של מפעל כרייה מנוהל כהלכה. הנחה זו מביאה בחשבון את דפוס פיזור הפסולת שנצפה ומסביר למה השימוש בחלל היה מקסימאלי. ברגע שפעולה כזו מתבצעת, ניתן לנצל אותה גם לפינוי פסולת ביתית, דבר שמסביר את הנוכחות השכיחה של קרמיקה ועצמות בפסולת.

המנגנון השני הנוגע לשינוי של גורמים כלכליים ומסחריים מוצע עקב פירוק והסבת התכלית של בתי-הבד והקולומבריה הנרחבים. יש לציין שתי נקודות בתחילת הדרך. הראשון הוא ששני הענפים היו קשורים זה לזה. בעוד שקולומבריה היוו מתקנים לגידול יונים למטרות קרבן, תפקידן המשני היה לשמש מפעל דשן עשיר בחנקן, שהוא חומר מזין וחיוני בגידול זיתים. הנקודה השנייה היא כי התנאים הסביבתיים היו נוחים לגידול זיתים. לפיכך, הפרישה הנרחבת של בתי בד וקולומבריה שנצפתה במרשה הייתה למעשה שני היבטים של תהליך אחד, שסביר להניח כי לא היה מונע על ידי תנאים סביבתיים.

לפיכך, קלונר ושגיב הציעו כי ניתן לייחס את הפירוק של בתי בד לאי יציבות פוליטית. בעוד שהמאה השלישית לפני הספירה ראתה את מרשה כמרכז כלכלי פורח, המאה השנייה סימנה את שקיעתה. ראשית, השליטה בעיר עברה מבית תלמי לבית סלאוקוס בשנת 198 לפנה"ס. לאחר מכן, בעקבות המלחמה הסורית השישית (169 לפנה"ס) ומדיניותו של אנטיוכוס הרביעי, פרץ מרד המכבים (166-160 לפנה"ס), והעביר גלי זעזועים פוליטיים וכלכליים ברחבי האזור. בתהליך, האינטרסים הפיננסיים והמסחריים של מרשה היו עשויים להיפגע, ויכולתה של העיר לסחור עם ירושלים ואלכסנדריה פחתה, וערערה את ענפי שמן הזית והיונים. הפעילות הכלכלית הפוחתת של העיר וירידת רמת החיים מעידים גם על ירידה דרסטית בצריכת היין המיובאת. כאשר פעילויות כלכליות אלה התפוגגו ומתקניה התעשייתיים ננטשו, נראה כי גורמים אחרים  ביקשו לנצל את המרחבים הללו על מנת לענות על צרכים אחרים.

לבסוף, המנגנון השלישי מוצע עקב ממצאי כלים שלמים ומעברים שנפתחו באקראי, כאשר שני אלה מתואמים למשטחים המיוצרים על ידי פסולת מצטברת, הגבוהה מעל מפלסי הרצפה החצובים (איור 11 ב – ג). חשוב לציין, שהמרחבים הללו היו צרים מדי למגורים ותנועה נוחים; ובכל זאת, זה מה שנראה שחללים אלה שימשו. אולי, אזורים תת קרקעיים אלה סיפקו מפלט זמני במהלך מסעו של הורקנוס הראשון נגד האדומים בסוף המאה השנייה לפני הספירה. ייתכן שתושבי מרשה חיפשו מחסה זמני מתחת לאדמה, וחסמו מאחוריהם את פתחי המערות.

לסיכום, ניסיתי להמחיש כיצד הארכיטקטורה של חללי העבודה התת קרקעיים מגלמת את הסטנדרטים האסתטיים הרב-תרבותיים הגבוהים של העיר. נחקרו גם הסיבות ההיסטוריות, הגיאולוגיות והכלכליות להסבת התכלית במתחמים אלו. לבסוף, הוצעו מספר גורמים בולטים שהניעו את השינויים: חיי היומיום השגרתיים המתמשכים בעיר, תנודות של גורמים כלכליים הקשורים לפעילות מסחרית, והכי חשוב – המהומה הפוליטית שפקדה את האזור במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה.

[1] כל האיורים והתמונות באדיבות ד"ר איאן שטרן