גן לאומי עין עבדת - מתנה לבן-גוריון ליום הולדתו ה-75
11/07/2024עד 1961 קניון עין עבדת היה בבחינת "סוף העולם שמאלה"... למעט בדואים, בני שבט העזאזמה, על צאנם וגמליהם, איש כמעט לא הסתובב בו. אפילו סיירי הפלמ"ח המהוללים לא הכירוהו ולא שמעו אודותיו. וכיום? כביש סלול מגיע כיום עד לפתחו, מגרש חניה,ושירותים, וחניון פיקניק.
דור חלוצי המחקר של ידיעת הארץ
יש לי הרבה כבוד לדור החלוצים של חוקרי ארץ ישראל – נופיה, עתיקותיה, החי והצומח אשר בה. בתנאים לא תנאים הם הצליחו לשוטט במחצית הראשונה של המאה ה-20 ברחבי המזרח התיכון. ג'יפים לא היו אז אפילו בתכנון ועל עזרה מגורמים כגון רשות הטבע והגנים או בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע איש לא העז לחלום. אף על פי כן הם הצליחו להגיע לאזורים ולאתרים רחוקים ונידחים ביותר. לגלות, לתעד ולתאר היבטים שונים של ארץ ישראל. בין חוקרים אלה היה יוסף ברסלבסקי – אחד מהאבות המייסדים של "ידיעת הארץ". באחד מספריו הרבים הוא כתב, עוד ב- 1946: "… מדרום (לעַבְּדֶה, היא עבדת) מעמיק פתאום ואדי מַרָה (הוא חלקו העליון של נחל צין בפי הבדואים) את ערוצו והופך נקיק עצום… המעבר הפתאומי מנחל שטוח ובלתי עמוק לנקיק עצום, קניון בלע"ז… הבוקע את ההרים מזרחה, מכה את המשוטט בתימהון…עד מהרה יעמוד ההלך לפני זווית של נקיק, הבנויה צלעות גיר זקופות, לבנות ומבהיקות עד כדי סינוור". כיצד ברסלבסקי הגיע לכאן? זו הייתה ונותרה בעיניי תמיהה גדולה. אך הקניון הזה המשיך להסתתר אי-שם, הרחק מכל יישוב ודרך. מעטים בלבד הכירוהו.
כיצד "נולדה" המתנה?
ב-1960 יזם יהושע כהן, ממייסדי שדה בוקר, איש רב פעלים, רב יוזמות ורב הישגים, מתנה חריגה ומיוחדת לבן גוריון. "מתנה" המתאימה מאין כמוה לחזונו של "הזקן", שפיתוח הנגב בער בעצמותיו. הוא הציע, לקראת יום הולדתו ה-75 של בן גוריון, להכשיר את קניון עין עבדת לביקורי קהל. להביא עם רב ללב הנגב. להפיח רוח חיים במדבר. הוא פנה אל המחלקה לשיפור נוף-הארץ והציע "להגיש" את קניון עין עבדת כמתנת יום הולדת לבן גוריון בהגיעו לגיל 75.
המחלקה לשיפור נוף הארץ (לימים רשות הגנים הלאומיים). עסקה עד אז באתרי עתיקות ובאתרי בילוי, עם בריכות ודשא. יהושע, יזם בלתי נלאה, הצליח לשכנע אותם לחרוג ממסגרתם ולטפח ולהנגיש את קניון עין עבדת לציבור הרחב. והם נרתמו למשימה. התכנון נעשה על ידי ליפא יהלום ודן צור – חתני פרס ישראל לאדריכלות בשנת 1988.
כך – מאז 1961 ניתן להגיע בכל רכב עד לפתחו של הקניון ולהמשיך בשביל שהתאים, קודם לכן, רק למיטיבי-לכת.
אולם גן לאומי עין עבדת אינו רק קניון בין צוקים נישאים. הוא עוצר גם עושר ומגוון של בעלי חיים. בדרכנו ממגרש החניה אל פתחו של הקניון התחתון ממומלץ להתבונן גם ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה.
ריח המלוח – ללא מים…
שיחי מלוח רבים ילוו אותנו לאורך השביל. עליו של המלוח אפרפרים ומלוחים. ניתן לאכלם, אף כי לא ניתן להגדירם כמאכלי גורמה. לא כך לגבי הפסמון – מכרסם קטן, שהמלוח מהווה פריט מזון חשוב ביותר בתפריטו.
למרגלותיהם של שיחי המלוח הרבים ניתן להבחין, פה ושם, במקבצי מחילות. קוטר כל אחת מהן הוא כ-8 ס"מ. אלה הן פתחי מחילותיהם של מושבות הפסמונים. שלא כרוב קרוביהם, הפעילים רק בשעות החשיכה, הפסמונים פעילי-יום ושלא כמכרסמים אחרים במדבר הם אינן מתבודדים כל אחד לכשעמו, אלא חיים במושבות. לעיתים ניתן לראותם מטפסים על שיחיו, מכרסמים מעליו או קוטפים ענף ונושאים אותו, באחת מרגליהם הקדמיות אל המחילה כדי לאוכלו במקום בטוח.
המלוח הוא מזון דל קלוריות. כשמגדלים את הפסמון בשביה, על מזון רב-קלוריות, הוא מפתח סוכרת. הוא משמש על- כן לניסיונות רפואיים כיצד לטפל במחלה.
את הפסמונים צרך לחפש. סביר יותר כי לאורך השביל תציג את עצמה לראווה ציפור קטנה ואפורה. מדי פעם היא פורשת את זנבה השחור כמניפה, כמו אומרת: "אני שחור זנב". היא חיה בזוגות כל ימות השנה ולכל זוג טריטוריה משלו. היא מתפרנסת בעיקר מחרקים שונים.
על מנת לאתר את החרקים שחורי-הזנב מרבים לעמוד בנקודות תצפית גבוהות, ענף או אבן, ומהן לעוט על הטרף.
מדי פעם נשמעים בחלל קולות חליליים וערבים. אלה הם קולותיה של הטריסטרמיות. בסוף שנות ה- 30 של המאה ה-20 היו מוכרות רק שתי אוכלוסיות קטנות שלה: במנזר מר-סבא ובעין-גדי.
האוכלוסייה של עין גדי, שמנתה בשנות ה-50 כ-20 זוגות התרבתה מאד בעקבות שפע המזון שבא עם החקלאות. היא החלה להתפשט לאזורים חדשים. בחורף 2004 הגיעה לשדה בוקר ולעין עבדת. כיום היא בת בית במקום.
נביעות, שיטפונות ומים
"עין עבדת" היא למעשה סדרה של מעיינות אחדים. הם קטנים אבל נובעים כל ימות השנה, זורמים בערוץ ואף מקפצים במפל. בכניסה לקניון הם מתרחבים על פני הסלע לבריכה טבעית. אם תצליחו למצא "חלון" של שקט, באתר סואן זה ממטיילים, יש סיכוי שתראו יעלים שותים ממנה.
גם ציפורים באות אל המים. בחורף אפשר לראות כאן נחליאלי זנבתן, ואילו הזנבנים מגיעים לכאן בעיקר בקיץ. אלה הן ציפורי סבך, המרבות לנוע בקבוצה, ליד חניון המטיילים, מצפות שיזרקו להם שאריות מזון. כשרואים אותם אין צורך בהסבר לגבי שמם. זנבם מכריז על כך בבירור. הן נראות כמהדורה מוגדלת של פשוש. הזנבנים הם היחידים בארץ החיים דרך קבע במסגרת קבוצתית קבועה. כל חבר בקבוצה מכיר את שאר חבריה ויודע את מקומו במדרג החברתי יחסית לחבריו. המסגרת החברתית שלהם, והתנהגותם הייחודית, רתקה את פרופסור אמוץ זהבי. כ-50 שנה הוא חקר, יחד עם אבישג רעייתו, את אורחות חייהם בחצבה. מן הסתם זהו המחקר הממושך ביותר בעולם, המתנהל על ידי חוקר בודד על בעלי חיים בטבע,
בימי החורף חולפים בקניון, לעיתים, שיטפונות רבי עצמה. מקורם בגשמים שירדו בהר הנגב הגבוה – בשולי מכתש רמון. זה קורה כפעם-פעמיים בשנה. המים מזנקים אז אל הקניון במפל גבוה. למיטב ידיעתנו איש לא מדד אותו. האומדן אומר -50 מ'.
קירותיו הזקופים של הקניון בנויים שכבות שכבות – כוַפלה. השכבות הבהירות יותר הן של סלע קרטוני רך. בלייתו מהירה יחסית ולכן שכבותיו שקועות. בולטים ביניהן דרגשי צור קשה וכהה, שהבלייה מתקשה יותר לשחקו.
בעת הכשרת הקניון לביקורי קהל האדריכלים חשבו כי יצירת בריכת מים מלאכותית עשויה להגביר את האטרקטיביות. אמרו ועשו. אמנם הבריכה מתמלאת מדי פעם בסחף, הסותם אותה, אך לעיתים הקניון משתקף בה למלוא גבהו והדרו.
הקניון התחתון מסתיים במפל. כ-15 מ' גובהו. המים המקפצים בו הם מימיו של עין עבדת, אחד ממעיינותיו של הנחל. המעיין נובע מטרים אחדים מעל למפל בנקיקי נסתר וקשה לאתרו. מי הבריכה הטבעית, שלמרגלות המפל קרים כקרח, גם ביום קיץ לוהט (ידע אישי מימים רחוקים, בהם איש לא אסר את הרחצה בהם…).
באחד מטיוליי עם חברים הזכרנו בדרך "מפל". הגענו, ראינו והתחלנו לחזור. ילדה כבת שבע שאלה "ואיפה המפל?" שבוע קודם לכן היא הייתה במפלי הניאגרה…
בסמוך לבריכה נחצב שביל מדורג בסלע, בו נעפיל אל מדרגת הביניים.
הקניון בדרגת הביניים רחב יותר מחלקו התחתון. את ערוצו מלווים עצים שלעיתים אף מתרחקים מהאפיק ומטפסים על המדרון. העצים הם צפצפות הפרת.
בין הצוק לצפצפות, שהעפילו במדרון, פתח מעוגל. זהו פתחה של מערת נזירים ביזנטיים. אנו אף יודעים את שמו של אחד מהם. הוא הותיר אותו חקוק בדופן המערה – תיאודורוס. במערה אחרת נמצא מטבח, עדות כי הנזירים ממש התגוררו במערות אלה.
צפצפת הפרת גדלה בארץ בעיקר לאורך גאון הירדן. בעין עבדת היא מהווה כתם חריג בנוף. (היא צומחת גם בעין זיק הסמוך). הבדואים במרחבי הנגב קוראים לה ע'רב. חדי האוזן יוכלו "לשמוע" את הדמיון בין שֵׁם זה לערבה. ולא בכדי. יש הגורסים כי הערבה המקורית, זו הנמנית על 4 המינים, שבני ישראל נצטוו ליטול בסוכות, היא העץ הזה דווקא ולא הערבה המסורתית בה משתמשים כיום לנטילה.
על שמו של העץ הם כינו את המעלה, המעפיל מערוץ נחל צין לעבר שדה בוקר, בשם "נקב ע'רב" (דהיינו "מעלה עץ הערבה"). הנקב חוצה בדרכו שכבת סלע קרטוני רך, בגוון צהבהב, ובו עורקי גבס רבים. הגיאולוגים כינו את הסלע הזה בשם "תצורת ע'רב". כל המטייל עם מדריך מוסמך במרחב לבטח שמע את השם…
לצפצפת הפרת טיפוסי עלים שונים. נוגה הראובני, אבי נאות קדומים, גורס כי זהו העץ שכונה לראשונה בשם ערבה – שכן מעורבים בו, זה בזה, שני טיפוסי עלים. העץ הזה שליט לאורך גדות הפרת והחידקל. סביר כי המזמור: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל – שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינו, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָה תָּלִינוּ כִּנּורוֹתֵינו". התכוון אליו.
כך או כך: כל ימות השנה נוכל לחלוף ליד צפצפה זו מבלי להקדיש לה תשומת לב רבה. עץ. לא כך לעת שלכת, אי שם בסתיו המאוחר. אז היא מתבלטת בצבעי שלכתה הזהובים.
האם אליה התכוון כתב חיים חפר: בכתבו "וּזְהַב שַׁלֶּכֶת בַּת-חֲלוֹף"?
עז כעיט וזריז כנץ
עננת יוני-סלעים חולפת מדי פעם. קול משק כנפיהן נשמע היטב. הן מקננות ונחות בלילה, כמו גם בשעות החום, על דרגשי הסלעים. בבוקר ואחר הצהריים הן עפות ומתפזרות במרחב בחיפושיהן אחר זרעים למאכל. הן נוהגות לשוב בצוהרי היום אל הבריכות המסתתרות בקטעיו השונים של הקניון, ולשתות מים. לרכך את הזרעים הקשים שהצטברו בזפק שלהן. ואז גם לנוח על דגי הצור.
רוב האוכלוסיות של יונת הסלעים בארץ מעורבות ביוני בית שהתפראו וניתן, על כן, למצוא בהן צבעים שונים, בשעה שאוכלוסיית הבר אמורה להיות אחידה בצבעיה. גם לעין עבדת "הסתננו" יוני בית אחדות, ולפתע גם יונה לבנה, גם ג'ינג'ית.
אריק איינשטיין מזהיר בשירו את הגוזל הפורח מקנו כי עליו להיזהר מהנשר בשמים: "גור לך".
בעין עבדת יש נשר, ואפילו נשריםאחדים. אך גוזלי היונים לא צריכים לחשוש מהם. הנשרים מתפרנסים רק מפגרים המוטלים בשדה. הם כן צריכים לחשוש מהעיט הנצי – דורס עז כעיט ומהיר כנץ. יונים מהוות אחוז ניכר בתפריטו. עד לפני שנים מעטות קינן כאן זוג. בעבר דגרו כ-70-50 זוגות של עיט נצי בגליל, בכרמל ובהרי יהודה. כמעט כולם הושמדו בהרעלות במשך שנות ה – 50. נראה כי דריסת חוגלות, שאכלו גרגרי חיטה עם חומרי הדברה, הייתה הסיבה העיקרית להרעלתם. עיטים נציים שרדו כיום כמעט רק במדבר, הרחק משטחי חקלאות. למרבית הצער הזוג שקינן בעין עבדת, והפגין נוכחות מרשימה, נעלם בשנים האחרונות. כנראה עבר לעין עקב.
דרך הנשר בשמים
מי שממשיך לדאות בגאון-מלכות בשמי הקניון הם הנשרים. ללא ניע כנף הם חולפים ממעל.
היו ימים שבצפון הארץ היו מאות זוגות של נשרים. היה היו… הרעלות הם כיום האיום החמור ביותר על עולם החי של ארץ ישראל. לא צייד ואפילו לא הרס בתי גידול. כל הנשרים בארץ מקננים בתחומי שמורות טבע, אך במשך היום הם משוטטים במרחבים ניכרים. ובהם מצפה להם הסכנה. כל דכפין יכול להשיג חומרי הדברה, ולו גם מסוכנים ביותר. אין די פיקוח ובקרה על רכישתם, אחזקתם והשימוש בהם. הרעלים מפוזרים לעיתים מזומנות כנגד זאבים, תנים ולעיתים מזומנות כנד כלבים משוטטים. כך מתגוננים החקלאים נגד הטריפות ומגינים על רכושם. מסתבר כי כלבים אינם רק חיות מחמד. להקות הכלבים המשוטטים טורפות כבשים, עגלים וגם חיות בר כעופרי צביים. מה עושים? מרעילים. והכלבים? לרוב מתים בהרעלה – הרחק מעין אדם. מותם לא מעורר את צערם של "חובבי החי" למיניהם כ"תנו לחיות לחיות" או "צער בעלי חיים". לא מקפיץ אותם מכורסתם. אבל הנשרים, חדי העין, מוצאים את גופות הכלבים המורעלים, אוכלים מהם מורעלים ומתים. הנגב ומדבר יהודה הם מעוזם העיקרי כיום, ואף הם לא בטוחים. עובדות אלה מחייבות פעולת מנע נמרצת! וכי כמה נשרים עוד נותרו ברחבי הארץ? ורק 42 קננו השנה (2023). והיו מאות רבות!
בשנת 2022/23 קיננו כתריסר זוגות של נשרים בצוקי עין עבדת.
לרבים מנשרי עין עבדת יש טבעות ממוספרות על רגליהם ותגי כנף. כך אפשר לעקוב אחריהם ואחר הדינמיקה המתרחשת באוכלוסייתם.
גם זוג רחמים מקנן בנחל. פעם התקבצו עשרות רחמים בכל מזבלה ברחבי הארץ. היום זה נתון הראוי לאזכור…
יעלי עין עבדת
רבים מהמבקרים באחוזת קברו של בן-גוריון נתקלים ביעלים. הפחד מהם והלאה וגם תקתוק המצלמות אינו מפחיד אותם.
חלפו הימים שהם נחשבו כבעלי חיים בסכנת הכחדה עולמית. שמירת הטבע בארץ עשתה משהו.
עין עבדת היא המרכז של אוכלוסיית יעלים גדולה החיה במצוקי הצינים. כ-210-100 מהם נמצאים דרך קבע סביב הקניון. כאן הם שותים וכאן לנים. אולם אין בצמחיית הנחל כדי לספק את צורכיהם. מדי יום הם יוצאים מהנחל ותרים אחר מזון. הם מתרחקים אז מהצוקים ועשויים להגיע עד נחל חווארים.
בנחל נצפתה תופעה מיוחדת. גילה אותה נדב לוי: גנון של גדיי יעלים. בגומחה במצוק נמצאו עשרות גדיים ונקבות אחדות. הגדיים נחו או השתובבו והנקבות ששהו עמם הניקו מדי פעם את גדייהן. במשך היום הגיעו נקבות נוספות והניקו את גדייהן, ואילו הנקבות ששהו בה, כ-"baby seaters" יצאו, לאכול, לשתות ולהחליף כוח. מספר הגדיים בגומחה נע במשך הזמן בין כעשרים לששים! עם התבגרותם הם נטשו את ה"גנון".
כתפי הנחל
מתחת למרפסת התצפית, הממוקמת על כתפי הנחל, ליד המפל הגדול, נמצא עין עריף – אחד מהמעיינות הקטנים הנובעים בנחל.
וניפרד מעין עבדת במבט מהמרפסת אל מדרגת הביניים של הקניון. הצמחייה השופעת – רובה ככולה צפצפות פרת.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים