החי בשמורת עין-גדי
03/07/2024מקרקורי צפרדעים עד קרני יעלים
דומה שאין עוד מקום בארץ בו אפשר לצפות בקלות כזו במגוון כה עשיר של בעלי חיים ובעושר כה רב של פרטים כבעין גדי: חרקים, דוחיים, זוחלים, עופות ובעיקר יונקים. את חרף הפגיעות הרבות שעברו על נווה מדבר זה.
באביב אפשר לשמוע, לאורך הנחלים, את קרקוריה של צפרדע הנחלים ועל דרדרות הסלעים לראות את חרדון סיני – הזריז, ארך הרגליים ודק הגוף. לעת החיזור ראשם של הזכרים מכחיל. הנקבות ניכרות אז בכתמים חלודיים על הגב.
הציפורים מתבלטות יותר – הן עפות ממעל, לעיתים על רקע השמים ומרבות להשמיע את קולן. הבולטת שבהן היא הטריסטרמית. קולותיה העֲרֵבים מהדהדים בחלל רוב ימות השנה. ציפור זו נקראת על שמו של חוקר הטבע הנודע – הנרי בייקר טריסטראם. הוא גילה אותה בשנות ה-60 של המאה ה-19 וכך כתב: "… מבחינה גיאוגרפית יש עניין רב במציאותה של ציפור זו כאן, כי היא נמנית עם קבוצה מיוחדת לאפריקה, אשר אין לה שום נציגים באירופה או באסיה… קולה חזק ועשיר להפליא – דומני שזה הצפצוף החזק והערב ביותר אשר שמעתי מעודי – והוא מהדהד מצוק אל צוק…".
עד לפני כ-70 שנה הטריסטרמית הייתה ציפור נדירה למדי בעין גדי. כיום היא נראית ונשמעת מכל עבר. כרמי הענבים, שמזמן נעקרו בשל חוסר כדאיות, סיפקו לה בשעתו שפע מזון, למגינת לבם של חברי עין גדי. זה אפשר להם להתרבות. גם מחסום הפחד שלה פג. הן מגיעות לחניונים וממתינות, בטווח מטרים מעטים, עד שהמטיילים יפנו את המקום ויותירו להן שאריות אוכל. הטריסטרמית אוכלת את פירותיהם של עצי ושיחי עין גדי. עם הלשלשת שלה היא מפיצה את זרעיהם. כך גם הבולבול. אולם כיום הם מפרישים לא רק זרעים של צמחי-בר אלא גם את זרעיהם של צמחי הנוי שנשתלו בקיבוץ ובאכסניית הנוער, כגון הלנטנה הססגונית והפיקוס הבנגלי. הלנטנה נובטת ברחבי השמורה ואילו הפיקוס הבנגלי לאורך הנחלים, עיקר בסדקי הסלעים. שניהם הם "נטע זר" ומיותר בשמורה.
ציפור נוספת , אף היא ממוצא טרופי, המתבלטת בעין גדי, בגודלה, בצבעה השחור ובקולותיה, הוא העורב קצר זנב. עורב זה מעדיף נופי צוקים וזקוק למי שתייה. עין גדי עונה בדיוק על דרישות אלה. ואכן הוא מצוי כאן בלהקות, לעיתים ממש גדולות. עורב זה הוא אירובט מעולה ומרבה להשתעשע באוויר. לעתים הוא תופס נוצות וניירות המתערבלים ברוח. לעיתים הוא נוטל במקורו אבנים וזרדים מפני השטח, שומט אותם וצולל במהירות כדי לנסות לתפסם תוך כדי נפילתם. לעיתים הוא מטריד יעלים רובצים ומשליך עליהם אבנים.
בשעה שהטריסטרמיות והעורבים קצרי הזנב חיים בלהקות, המשוטטות ברחבי הנווה, שחור-הזנב חי בזוגות קבועים, בטריטוריות קבועות, כל השנה. זוהי ציפור שיר קטנה המרבה לפרוש את זנבה השחור, כמו להדגיש את שמה. גם מוצאה מאפריקה כמוצאם של העורב קצר-הזנב, הצופית והבולבול .
בין העופות הטרופיים, שנצפו בעין גדי ראוי להזכיר את העיט השחור. זהו עוף מרשים ביותר בהופעתו ובתמרוניו הזריזים לאורך הצוקים. מדי פעם מבצע פניות חדות וצולל במהירות לעבר הטרף שלו, בעיקר שפני סלע. פרט אחד ניצוד כאן בשנת 1911. עד אז לא היה ידוע כלל על מציאותו בארץ. מאז, ועד לשנות ה-60 לא נראה עוד אך מדי פעם הוא מפתיע ומופיע באזורים שונים בארץ.
בצד הציפורים הטרופיות מצויות בנווה גם ציפורים שמוצאן מדברי-סהרי. מין תערובת שכזו. גם מכאן וגם מכאן. זה אחד מסממני ייחודה של עין גדי. כאלה הם הקורא וסלעית שחורת-בטן. בעוד שלקורא צבעי הסוואה, המשתלבים ברקע, הסלעית בולטת בצבע "השחור כפחם" – כדברי ישראל אהרוני, ראשון הזואולוגים העבריים. הוא גם מוסיף ש"זנבה לבן כשלג". כיאה לשמה היא מרבה לעמוד בנקודות תצפית גבוהות, על סלעים, לאיתור מזונה.
השם קורא הוא שם מקראי. הוא זכה בשמו בשל קריאותיו הרבות, בייחוד באביב. הקול חוזר ונשנה פעמים רבות, ונשמע למרחוק. לעיתים אתה שומע את הקול ורק אז מחפש את מקורו. לעיתים קשה לאתרו: צבעי הסוואתו של הקורא מבליעים אותו ברקע. הוא מרבה ללכת ולדלג בזריזות מסלע לסלע. רק כשהסכנה קרובה הוא נוסק.
מחוץ לעונת הקינון הוא נע בקבוצות בנות 20-10 פרטים. עם בוא האביב הלהקה נפרדת לזוגות.
"ההרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים"
דומה כי מזמור תהילים האומר: "ההרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים" נכתב בעין גדי. זה, למעשה, המקום היחיד בארץ בו ניתן לראותם זה ליד זה.
הבדואים, בתקופת המנדט, צדו את השפנים. נותרו רק מעטים ופחדניים. קשה היה לראותם. מאז התרבו מאד ואף שינו את אורחותיהם: הם אינם ממהרים עוד לנוס על נפשם.
השם הוא "שפן הסלע" אך לעיתים מזומנות אפשר לראותם על עצים – אוכלים או סתם נחים. עצי שיטה, סלוודורה ושיזף אהובים עליהם במיוחד. מראם המדולדל של עצים אלה, ובייחוד של עצי השיזף, מעורר תהייה האם לא התרבו ביתר? נמרים, שוויסתובעבר את גודל אוכלוסייתם, נכחדו.
השפנים מבלים זמן רב בין הסלעים. הם מתחממים עליהם בבוקר. כאן הם קולטים גם את קרני השמש לפני השקיעה.
באביב הזכרים משמיעים את שירתם הטריטוריאלית מעל הסלעים. קול מוזר להם המזכיר בכי או שעול.
השפנים חיים במחילות, אולם הם אינם חופרים אותן, אלא מאמצים מחילות מן המוכן בסלע, כדברי ספר משלי "וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם".
הידעת את לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע?
הכרזתה של מדינת ישראל באה ממש בזמן גם מבחינת היעלים. דקה ל-12. לו נמשך הצייד הפראי, כפי שהתנהל במשך ימי המנדט הבריטי, יעלי הארץ היו מצטרפים לאחיהם בארצות השכנות, בהן הם ניצודו עד תום. משקלו של זכר בוגר עשוי להגיע כדי 60-50 ק"ג ואף יותר. פרט לחזיר הבר זהו יונק הבר הגדול ביותר החי כיום בארץ. הנקבה קטנה יותר ומשקלה כ- 35 ק"ג. לא פלא שהיעלים היוו יעד מועדף לצייד בכל רחבי המזרח התיכון. מכאן גם יובן מדוע היעלים היו חששניים ביותר ומיהרו לנוס מכל פגישה עם האדם – מהר וגבוה ככל האפשר.
בשנת 1966 פרסם הארגון הבינלאומי לשמירת הטבע את "הספר האדום" שנועד למקד את תשומת הלב לכל מיני היונקים, שלמיטב הידע באותם ימים, היו נתונים בסכנת הכחדה ברחבי העולם. 277 מינים נכללו בו. היעל שלנו, המוכר לעולם המדע בשם "היעל הנובי" היה ביניהם. במהדורה השנייה של הספר האדום היעל כבר לא נכלל בה. זאת בזכות שמירת הטבע בישראל. לא בכדי הוא הפך לסמלה של רשות הטבע והגנים.
בעקבות הפיקוח על חוקי שמירת הטבע לא זו בלבד שהיעלים התרבו, אלא בהדרגה הם גם חדלו מלחשוש מבני אדם. בעבר יכולת לראות רק את אחוריהם, עת הם נסן בבהלה. וכיום? אתה יכול לראותם באים מולך, צועדים לקראתך. כך ניתן לא רק לצפות בהם אלא להתבונן, ללא כל קושי, באורחות חייהם. כך בעין גדי, בעין עבדת, על המדשאה במדרשת שדה בוקר ואף בחוצות מצפה רמון.
היעלים הם צמחוניים ואוכלים עשב עלי-עצים ופירותיהם.
במשך שעות היום הם מרבים לרעות לאורך ערוצי הנחלים, במורדות מעיין עין גדי ובמטעי התמרים. הם להוטים מאד אחר תרמילי עצי השיטה, שופעי החלבונים, ורצים ללא חשש גם בתחומי מגרש החניה בפתח נחל דוד אחר פירותיו של השיזף שנשרו וההתפזרו על משטח האספלט. כשפירות אלה מבשילים היעלות עשויות לטפס על העצים. הזכרים כבדים מדי אך לא יהססו לקפוץ אל גג הרכבים החונים מתחת לשיזפים על מנת להגיע לפירות. ראו – הוזהרתם.
אף כי היעלים הם בעלי-חיים מדבריים, נכון יותר יהיה להגדירם כבעלי-חיים של נאות מדבר. הם זקוקים למקור מים.
הם רובצים אז על הקרקע. לפני רביצתם הם מגרדים את פני השטח ומסלקים בטלפיהם אבנים מה"מזרון", כמו מציעים את משכבם.
לעיתים זו הזדמנות את אחד מההיבטים של המדרג השורר בין היעלים. האחד טורח ומכין לעצמו את המצע, מקפיד לסלק אבנים טורדניות, כדי שיוכל עוד מעט להתחיל ולחלום… די אז שפרט בכיר יותר רק יתקרב, והיעל שעמל וטרח ימהר להסתלק, לפנות את מקומו, ובליית ברירה להכין מקום מרבץ חדש. בתחום המחייה של העדר יש להם מקומות מועדפים ובאלה נוצרות עם הזמן שקערוריות המתבלטות בשטח.
עת דודים
הייחום של היעלם מתרחש בסתיו, זו "עת הדודים" שלהם. כך הם מבטיחים כי ההמלטות תתרחשנה באביב, העונה הנוחה ביותר לאימהות ולגדיים. לקראת עונה זו מתרבה המתח בין הזכרים, השוהים בפרק מן זה של השנה בעדרים נפרדים מהנקבות. לעיתים מתפתחים אז קרבות ממשיים, כדי לקבוע למי תהיה הזכות להרביע את הנקבות ולהותיר צאצאים. וקרבות אלה כוללים זינוקים לגובה והתנגשות עזה בין הקרניים, שקול חבטתה נישא למרחקים.
חיזורי היעלים מתרחשים לעין כל, לאור היום, במשך כל היום, בכל אתר ומקום. לא כן ההזדווגויות. אלה מתרחשות בצנעה; על פי רוב בלילה, בסמוך למקומות הלינה. מעטים בלבד זכו לראותם.
כל פעילויותיהם של היעלים מתרחשות במשך "שעות העבודה" –בין שבע לשלוש אחר הצהרים לערך, בהתאם לשינויים באורכו של היום. כשעה –שעתיים בטרם שקיעה ניתן להבחין בתנועה איטית, כמו מהססת, אך מגמתית ומוגדרת בכיוונה. כולם עולים במעלה ההר. שם מבטחם. מחר בבוקר ישובו חזרה לתחומי הנווה.
"הידעת עת לדת יעלי סלע"?
לקראת עונת ההמלטות, המתרחשת כחמישה חודשים מאז החיזורים, הנקבות נוטות לחפש מקום מוגן במרומי הצוקים, הרחק מעין אדם ומטורפים אחרים. שם הן כורעות להמליט. ההמלטה מתרחשת בין השבוע השני של מרס לראשית אפריל. לעתים נדחית עד למחציתו. לעיתים קרובות נולדים תאומים.
הגדיים נותרים ימים אחדים במרומי הסלע. כעבור ימים אחדים הן יורדות מהצוקים יחד עם גדייהן ומצטרפות אל חברותיהן לעדר.
האימהות מניקות את גדייהן עד הגיעם לגיל ארבעה-חמישה חודשים, אף כי אלה מתחילים לאכול מזון ירוק כבר בגיל שבוע-שבועיים.
ואם לא יאונה להם כל רע יש סיכוי כי נוכל פגוש אותם גם בעוד 12-10 שנים. ספק אם נצליח לזהות שהם אלה. שינויים ניכרים יחולו במראם.
שתהיה להם דרך צלחה!
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים
דפים קשורים