צא לנוף אך אל תקטוף

 ביובל ה-50 למדינת ישראל העניק מכון התקנים הישראלי את "אות מיזם האיכות" לרשות שמורות הטבע ולחברה להגנת הטבע כהוקרה על פרויקט הצלת פרחי-הבר.

העיתון "ידיעות אחרונות" ערך אז משאל בין מיטב הפרסומאים: מהו מסע הפרסומת המוצלח ביותר בשנותיה של המדינה. אחדים מהם בחרו במסע להגנת פרחי הבר ובסיסמה "צא לנוף אך אל תקטוף" כאחת מסיסמאות השיווק האפקטיביות והמשפיעות ביותר על התנהגות הציבור. גילוי נאות: יש לי את זכות היוצרים עליה.

מטיילים במרבדי פריחה, צילום: עוזי פז

מרבדי הכלניות בשוקדה ובמנחת מגידו, משטחי הרקפות ביערות קק"ל, מקבצי צבעונים בכורכרי מישור החוף ושדות של איריסים (זו לא טעות דפוס! כן! איריסים ולא אירוסים), בגלבוע  בנתניה ועל יד ירוחם  הם מהישגיו ותוצאותיו של המסע "להגנת פרחי הבר". המונים הנוהרים אליהם מצדיקים ברגליהם את המאמץ.

כשהחל המסע, ב-1964, מעטים נתנו לו סיכוי. קטיף פרחי-בר היה אז בילוי משפחתי מקובל. לצאת ל"אחו" ולשוב עם זרים של פרחי בר. משפחות משפחות – על זקניהן וטפן. וכל המרבה הרי זה משובח. גם כיתות בתי הספר, על מוריהם, וגני הילדים על גננותיהן, השתתפו בחגיגה. מחלקת הנוער של קרן היסוד עודדה את הילדים "לשלוח פרח לגולה".

משוררים כתבו שירי הלל לקטיף הפרחים. כך בשיר "כלניות" של נתן אלתרמן: "את הפרחים לצרור היא תלקט לה" וכך גם בשירו של לוין קיפניס "מתחת לסלע": "כל צמח, כל פרח אוספת בדרך, ופיה אך זמר ושיר".

קטיף פרחי הבר היה אחד מהעורקים בו שבנו אל המולדת ואל הטבע. המסע להגנת פרחי-הבר גרם לשינוי תודעתי חסר תקדים ואין פלא שבכל ניסיון להקנות ערכים כאלה ואחרים לציבור צפה ועולה השאלה "למה לא נוכל כמו המסע להגנת פרחי הבר"…

ואם לא די ב"חובבי הטבע" שקטפו מלוא החופניים פרחים  – ילדים וסוחרים פשטו, בצורה מאורגנת, על שדות הפריחה ומכרו את שלל-ביזתם – נרקיסים, כלניות, רקפות צבעונים ותורמוסים ברחובות הערים ובשולי הכבישים הבין עירוניים.  פלא ששדות הפריחה כמעט ונעלמו מנוף הארץ?

ב-1963 הצליח "המדור לשמירה על הטבע" (ממנו צמחה לימים רשות שמורות הטבע וכיום רשות הטבע והגנים) להעביר חוק המאפשר להכריז על פרחי-בר כערכי טבע מוגנים. והשאר היסטוריה.

בשביל מה זה טוב? התשובות רבות אך דומה כי משל סיני נותן את התשובה הטובה ביותר:" לזקן אחד נותרו שני יואן. שאלוהו –סבא, מה תעשה איתם? ענה: באחר אקנה חופן-אורז בשני פרח. האורז כדי לחיות. הפרח שיהיה בשביל מה לחיות".

וראוי גם לצטט את סלמה לגרלף, כן, כן, ההיא מ"ממסע הפלאים של נילס הולרגסן" ששהתה בירושלים בשנת 1900. היא גורסת בספרה "ירושלים" כי הפרחים  הם "העושר היחיד של הארץ הקדושה והענייה"

פרחי-בר מוגנים

ונשוב עוד רגע לסין. לעיתים כדאי להקשיב למה שאומרים מיליארד וחצי אנשים… אנחנו אומרים כי הפרחים פורחים באביב, הסינים אומרים כי פריחת הפרחים היא היא האביב.

רוב פרחי הבר המוגנים פורחים באביב. זה ליד זה, זה מעל זה, בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא".

יש קבוצה של פרחים שזכו לכינוי "מבשרי הסתיו". סימנם – שפרחיהם מקדימים את עליהם. אחת מהם היא החלמונית הגדולה.

חלמונית גדולה, צילום: עוזי פז

סתיו. מסביב רק קמל ולפתע פרח צהוב. לא אחד, לא שניים. מקבץ. יוסף אור כתב    בשירו "פרחי זהב במדבר" "מי מציץ מתוך הסלע בשישה עלי זהב? חלמונית שאין דומה לה מזמרת שיר של סתיו". המשורר מיכאל דשא כתב:" פִּתְאֹם זוֹרַחַת מִסְּלָעִים כּוֹתֶרֶת-כֶּתֶם – חֶלְמוֹנִית". והמשוררת לאה זהבי כינתה אותה "פרח תדהמה צהוב".

חלמונית נחשבה פעם כפרח נדיר. אלה היו ימים שמעטים טיילו בארץ ומאלה איש כמעט ולא טייל בסתיו. לא פלא שלא ראו  אותה. הראשונות נמצאו ליד שכונת בית הכרם בירושלים. על כן קראו לה "כרמית". כשנמצאה ליד צומת ירוחם זו הייתה סנסציה. אט-אט התברר שהחלמונית נפוצה באזורים רבים – מנחל ראש פינה בצפון ועד להר הנגב בדרום. בכל אחד מאתרי פריחתה מאות ואף אלפי פרחים. אבל –  כתם וזהו. דונם, שניים-שלושה, לעיתים קצת יותר, וזהו. אין מרחבי חלמוניות. מועד פריחת החלמונית מותנה, כבכל שאר מבשרי היורה, ב"מנת הקור" שקיבלה. ככל שקר יותר כן תקדים לפרוח. כך בין שנה לרעותה וכך, דרך קבע, היא מקדימה לפרוח ליד פסגת הר מירון בחודש לערך את אחיותיה שבנחל דישון.

פרחי חורף

משירד היורה הנרקיסים בהרים, בין חגווי הסלע, בצל ובין שיחי החורש, ממהרים לפרוח. נרקיסים אלה מכונים "נרקיסים סתוויים". "מלך הביצה" מתמהמה. הוא פורח רק בתחילת החורף. מי ש"הכתיר" את הנרקיס למלך הביצה הוא המשורר לוין קיפניס, אבל אם נרצה לדייק הוא אינו גדל בביצה אלא בשדות-עיבוד, בקרקע כבדה וטובענית. הבצל שלו טמון עמוק באדמה. המחרשה של פעם לא הרעה לו.

נרקיסים, צילום: עוזי פז

כן – היו ימים ושדות נרקיסים כאלה (כאן על רקע רמת-אביב ג') השתרעו באזורים שונים ברחבי הארץ: בתל-אביב – היכן שכיום בנויה שכונת "כוכב הצפון", במפרץ חיפה, בצל מתקני הזיקוק, במתחם הדואר ביבנה ועוד. החוק המגן על פרחי הבר לא עזר הרבה לנרקיס. שינוי שיטות העיבוד החקלאי והפיכת  שדותיו לנדל"ן ולאזורי תעשיה כמעט והשמידו אותו.

יקינתון בר, צילום: עוזי פז

חורף. מעט פרחים. ובכל זאת… אחד מהם הוא היקינטון. חפצתם ביקרו של יקינתון בר, הפורח בגוונים שבין תכול עז ללבן? חפשוהו בין סלעים בחורש פתוח ובשוליו במרומי הגליל. הוא מצוי גם בגליל התחתון (בקרני חיטים ובארבל).

מרבד רקפות, צילום: עוזי פז

משטחי רקפות ניתן למצוא כיום באזורי הארץ השונים. רקפת נושקת לרקפת. היא התרבתה מאד בשנים האחרונות, ולאו דווקא רק בשל השמירה על פרחי הבר.

מסתבר כי יערות האורנים של קק"ל עזרו לה. הם מעניקים צל, והמחטים המצטברות על הקרקע מונעות כמעט נביטה של צמחים מתחרים כך יש לרקפת יתרון גדול.

לו היינו עורכים תוכנית ריאליטי בין  פרחים היה מתברר כי הרקפת תתפוס "מקום ראשון" בארבע תחומים: הפקעת הגדולה ביותר, משך הפריחה – מנוסמבר ועד אפריל, משך הפריחה של פרח בודד, כ-20 יום ומספר השירים עליה.

גביעונית הלבנון, צילום: עוזי פז

הריכוז הגדול והמרשים ביותר של גביעונית הלבנון נמצא דווקא בפאתי מדבר יהודה,  בתל קריות לא הרחק ערד. בעוד שבגליל וברמת מנשה צבע פרחיה ירקרק, כאן צבעה, לרוב חום-ארגמני. כאן קוראים לה גם גביעונית ערבית אך הבוטנאים החליטו כי חרף השוני בצבע זה אותו מין ממש. הגביעונית מתחילה לפרוח כבר בחורף ובנטיית פרחיה מטה רואים כהסתגלות למניעת הרטבת האבקנים על ידי הגשם.

פרחי אביב יפרחו – בהר, בגיא וגם באחו

בשני משאלים הציבור נשאל מיהו הפרח הלאומי של ישראל. פעם נבחרה הרקפת. בשני הכלנית. כיום "דרום אדום" מנצח ברייטינג, בגדול, אבל החוק מגן, וסייע להתרבותן גם של הכלניות הססגוניות. אלה מקדימות לרוב במועד פריחתן את האדומות..

כלניות ססגוניות במנחת מגידו, צילום: עוזי פז

'דרום אדום' ליד רוחמה, צילום: עוזי פז

הצבעוני הוא, ללא ספק, אחד מהפרחים "הנהנים" ביותר מהחוק. גבעולו קצר,  בייחוד כשהוא גדל בשטחים חשופים לאור השמש. בימים שקטפו פרחי בר הקוטפים רצו גבעול ארוך ככל האפשר. לשים בצנצנת. הם היו תולשים את הפרח, על עליו, הצמודים לגבעול הצומח מהבצל שבקרקע. העלים הלל משמשים "כמטען" לחומרי תשמורת שבבצל. בלעדיהם, לא רק הפרח נעלם – גם הבצל וסוף לצבעוני.

צבעונים בשמורת הבונים, צילום: עוזי פז

הפרח הממשיך לשאת את לפיד הפריחה האדומה היא הנורית. נורית במלרע ולא במלעיל כפי שמכונות רוב הילדות, הנערות והנשים… נור הוא אש, והפרח אדום בוהק, השונה מהאדום הקטיפתי של הכלנית.

נוריות, צילום: עוזי פז

אדמומיותה הבוהקת של הנורית מפתיעה במדבר, אך היא פורחת במדבר יהודה ומדרימה עד למכתש רמון.

תורמוס ההרים, צילום: עוזי פז

בימי הראשונים כשומר טבע, עוד בטרם נחקק החוק המגן על הפרחים, עצרתי את רכבי לצלם שדה תורמוס הרים מרהיב. כחול כחול כמו שרק כחול יודע להיות כחול. לפתע עצר לידי תלת אופנוע. כן היו פעם כלי תעבורה כזה, והנוהג בו ירד עם מגל והחל לקצור את התורמוסים. "מה תעשה אתם?" "אמכור אותם בשוק בעפולה". השדות הצבועים היום בכחול מעידים כי מנהג זה פסק.

כחלית, צילום: עוזי פז

כחלית מספקת הפתעה בכחול בהר הנגב ובצפונו. פרח יפיפה. לא פלא שיואל דה-מלאך, איש רביבים וזוכה פרס ישראל, ניסה לביית אותו. תפוצתה של הכחלית מוזרה: היא שכיחה למדי בנגב, מצויה בספר השומרון ופורחת גם בחרמון.

עיריוני צהוב, צילום: עוזי פז

למרות צבעו הכתום שמו עיריוני צהוב. אינו נדיר אך גם אינו שכיח. מסתבר כי בהר הנגב עיריוני זה פורח בצהוב. מקום בטוח ונוח להכירו היא שמורת איריס הביצות בנוב.

בן-חצב יקינטוני, צילום: עוזי פז

לתפרחת החצב גבעול גבוה ופרחים לבנים רבים. לבן-חצב יקינטוני עמודי פריחה גבוהים ופרחים רבים, אלא שצבעם תכול, כצבע השליט ביקינטוני-הבר. יש אזורים שלעת פריחתו הוא ממש "צובע" בתכול את השטח.

סייפן, צילום: עוזי פז

לקרוביו של הסייפן קוראים בחנות הפרחים גלדיולה. סייפן כי עליו דמויי סיף (חרב) והעלים הם גם מקור שמו בלועזית – גלדיאטור הוא הלוחם הרומאי חרב.

משבא האביב, וליתר דיוק חודש מרץ, חובבי הפרחים בבעיה. השפע כה רב שקשה להחליט את מי מהם לפקוד. אי אפשר את כולם. אולם דומה כי כל חובב אמיתי לא יחמיץ לפחות איריס אחד. בין אלה נראה כי איריס הגלבוע הוא הזוכה. האם צריך להזכיר כי כול איריסי השושן הם פרחי-בר מוגנים. לא בכדי הוא נבחר כסמלה של החברה להגנת הטבע.

איריס הגלבוע, צילום: עוזי פז

כל הנוסע לירושלים, באביב המאוחר, יוכל לראות, בקירות שנחצבו בהר כדי לפלס את התואי לכביש, שפע של  לוע ארי גדול. בטבע לוע הארי מצוי רק בגליל העליון. הייתה זו יוזמתו של שלמה אילן לשזרע אותו לאורך הכבישים. התוצאה נראית לעין.

לוע ארי גדול. לא בתנור. בהר מירון, צילום: עוזי פז

דבורנית גדולה, צילום: עוזי פז

האורכידאות הן אטרקציה מרכזית בכל תצוגת פרחים המכבדת את עצמה. מקורן של אלה באזורים טרופיים. מסתבר כי גם בארץ יש אורכידאות, רק ששמן העברי סחלבים.  מהם צנועים בגודלם ובדמותם, והם שבדמותם אין להם להתבייש ליד קרובותיהם מהאזורים הטרופים. כזו לדוגמה היא הדבורנית הגדולה. אף כי יש דבורנית הנקראת "דבורנית נאה" דווקא זו נראית בעיני היפה שבדבורניות בארץ.

מקורם של סחלבי הארץ מאירופה ומספרם הולך ויורד ככל שמדרימים.  ביוון פורחים כ-60 מבני משפחת הסחלביים, בלבנון בארץ נמצא גבול התפוצה של רבים מהמינים הצפוניים.

35 מיני סחלבים גדלים בארץ. מהם שכיחים וכמחציתם מוגדרים עלי ידי אסף שיפמן בדרגת נדירות כזו או אחרת.

אדמוניות החורש, צילום: עוזי פז

מה עוד נאמר על האדמונית ולא נאמר? המלכה בארגמן. הצל מדכא אותה. רוצים הרבה פרחים – תנו לה שמש. הרבה אדמוניות ראיתי בין סבכי החורש ושוליו. מהן עם עלים בלבד, מהן עם פרח או שניים, רק אחת שופעת פרחים כבצילום.

שושן צחור, צילום: עוזי פז

האביב נושם את נשימותיו האחרונות. רק אז, על צוקים ובין טרשים בכרמל, אך גם בגליל ובחרמון,  פורח השושן הצחור. אם האדמונית היא המלכה עליו אמר המשורר משה אבן עזרא:
"…כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ   אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ…"

הפרח נחשב לסמל הטוהר והיופי. רבים מאמני הרנסנס ציירוהו בציורי הבשורה, כשהמלאך גבריאל מגישו למריה ומבשר לה על הריונה. במסורת הנוצרית הוא נקרא  Madonna Lily. מקורות שונים מציינים כי בתקופת הצלבנים הוא נעקר בכמויות גדולות ונשלח לאירופה. אין לכך כל אסמכתא ואין זו, ככל הנראה, אלא "אגדה אורבנית". .

בוצין, צילום: עוזי פז

הבוצין – כשמו כן הוא – גדל בבוץ. במישור החוף הוא צומח בשולי בריכות החורף. בגולן הוא פורח לאורך שולי הנחלים. מועד פריחתו בבריכות החורף מותנה במפלס המים שבהן ובטמפרטורת מימיהן. לרוב עיקר פריחתו בראשית מאי. לעיתים היא מתעכבת עד אוגוסט. פירוש  שמו המדעי: Botomus umbellatus הוא "חותך שור" בשל חדותם של עליו.

קנה-השורש משמש למאכל באזורים מסוימים ברוסיה. בחפירות באתר ליד גשר בנות-יעקב, נמצאו עדויות שהצמח נכלל בתפריט של האדם הקדמון.

חבצלת החוף, צילום: עוזי פז

חבצלת החוף, הגדולה, היפה והריחנית סוגרת את מעגל פריחתם של פרחי הבר המוגנים. לעיתים היא כבר פורחת בסוף הקיץ, לעיתים מתמהמהת עד הסתיו ופורחת במקביל לחלמונית.