בין חגווי הכותל ועל חומות ירושלים

תשעה באב. מועד לעלות ל"כותל הדמעות". לקרוא את מגילת "איכה". ולבכות ולשאול איכה זה קרה לנו? זו הייתה "שמחת התורה"?

בשנת 1942 ביצעה ממשלת המנדט הבריטי תיקונים בכותל המערבי. אחדים מנדבכיו טויחו ונוכו. אבנים סדוקות טופלו. הייתה גם כוונה לעקור את הצמחים ששורשיהם חודרים אל בין האבנים ומרופפים את אחיזתן זו בזו. עקירתם נמנעה לבקשת הרבנים הראשיים לארץ ישראל, משום קדושת המקום ומפני שהדבר נוגד לדת ישראל.  

במקורם כל הצמחים האלה הם צמחי-סלעים ומרומי צוקים. די להם בחופן אבק, המצטבר בחגווי הסלע או בסדק שבין האבנים ולחות-מה, על מנת שיצמחו וישגשגו. כך הם גדלים במקומות-חיותם הטבעיים וכך גם ב"צוקים מלאכותיים" ככותל המערבי או חומות ירושלים.

החלק הדרומי של הכותל המערבי עם צמחי מציץ סורי, צילום: עוזי פז

אחד הצמחים הבולטים בכותל הוא הצָלָף הקוצני. העז באילנות כינוהו חז"ל: "שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות… ויש אומרים: אף צלף באילנות". "עזין" – המצליחים לשרוד חרף הקשיים. ככל שתנסה להיפטר ממנו, לקצץ את ענפיו כן ישוב ויפרוץ.

מתפללים בכותל בצל שיח צלף, צילום: עוזי פז

שיח הצלף מתייבש בחורף, משיר את כל עליו ונראה מת וחסר חיים. נותרים אז רק ענפים יבשים וקוצניים.  משבא האביב הוא שב ופורץ בענפים רעננים. עד מהרה הוא גם פורח ומתמיד בפריחתו במשך כל הקיץ והסתיו. הפרחים נפתחים בשעות אחר הצוהריים, לקראת ערב, פורחים במשך הלילה ונובלים ביום שלמחרת עד הצוהריים. אלה פרחים גדולים ויפים: ועלי הכותרת שלהם צחורים ואילו זירי אבקניהם ארגמניים. לא בכדי "נאות קדומים" בחרו בו כסמלם.

פרחי צלף קוצני, צילום: עוזי פז

מהפרחים מתפתח פרי ארוך, תרצו – דמוי מלפפון. עם הבשלתו – קליפתו מתפצלת. כך מתאפשר לזרעיו הגדולים להתפזר. מכאן גם מקור שמו: צָלָף הוא שיכול אותיות של הפועל פצל. מעניין כי הערבים קוראים לצמח בשם לצף או לצוף, שאף מקורו בשיכול אותיותיו של הצלף.

חרף זאת שמעתי רב מכובד המכנה את הצמח צְלָף. על מה ולמה? לו הפתרונים. הוא מספר גם כי הצלף הגדול, הסמוך למחיצה בין שתי העזרות שבכותל מסמן בדיוק, אבל בדיוק, את כיוונו  של קודש הקודשים. אולי? הוא מוסיף ומספר כי זוגות ללא ילדים לוקחים חמישה עלי צלף מכל אחת מעזרות הכותל, מניחים אותם במטפחת למראשותיה של האישה וילד בוא יבוא. הוא היה סנדק של אחדים מהם… הוא מספר גם על גמ"ח של עלי- צלף. הוא מספר גם  לצאן מרעיתו כי שיחי הצלף בכותל לא נשאו פירות מאז החורבן. לכשיתחילו להניב תבוא הגאולה. אם כך היא בדרך – ראיתי (וגם צילמתי) צלפים בכותל עם פירות. התעודדו. המשיח בדרך…

חסת המצפן עשויה להעיד כי "הכותל המערבי" הוא אכן מערבי. שלא כרוב הצמחים, שעליהם אופקיים, מקבילים לפני הקרקע, עליה של זו פרושים אנכית, בניצב לגבעות ופונים ממנו דרומה וצפונה בלבד כך בכותל המערבי כמו גם בכל מקום אחר.

חסת המצפן. עליה מקבילים לאבני הכותל ופונים, תמיד, דרומה וצפונה., צילום: עוזי פז

עם נביטתה של חסת המצפן, לאחר היורה, מתפתחת שושנת עלים הפונים לכל רוחות השמים. הם טובים אז למאכל. יש הסבורים כי החסה התרבותית, שהייתה מקובלת למאכל עוד מימי הקיסרות הרומית, פותחה ממין זה או ממין קרוב לו. אבל, באביב המאוחר, גבעול הפריחה מתארך והעלים מתפתחים עתה בניצב לגבעול, בשונה מעליהם האופקיים של מרבית הצמחים. כך הם מקבלים את מלוא קרינת השמש בשעות הבוקר ואחר-הצוהריים הקרירות. אז הם מטמיעים ויוצרים את האנרגיה הדרושה לקיומם. ואילו בצהריים הם חושפים מינימום שטח-עלה לקרינה החמה וכך חוסכים במים.

"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם…"

במדרש נאמר: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים". כמו להמחיש אמרה זו מופיעים שמותיהן של ארצות אחדות בין צמחי הכותל: כתלית יהודה, מציץ סורי, לוע הארי הסיצילי, שלח ספרדי וביניהם גם טבק השיח – מהגר מהאזור הלח של אמריקה ה דרומית, שפלש ארצה במחצית המאה ה- 19.

השכיח בין הצמחים הגדלים בין נדבכי הכותל ועל החומות הוא המציץ הסורי. זהו צמח עשבוני, הפורח בעיקר בין דצמבר ליוני, אם כי פרחים מעטים, המשתלשלים מענפיו ומעטרים את שיחיו כל ימות השנה.

פריחת הציץ הסורי, צילום: עוזי פז

אף כי הוא מבצבץ מהסלע, וכמו מציץ ממנו, אין זה מקור שמו. שמו הוא עִבְרוּת שמו הערבי "מוציץ", שכן הדבורים נמשכות לפרחיו הסגלגלים-תכלכלים, למוץ מהם את הצוף. גם דרורים נמשכים אליו ואוכלים הן את פרחיו והן את זרעיו בכל פה. בתלמוד נאמר עליה: "בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות… ודרה בבית כבשדה"

דרור זכר אוכל פרחי מוציץ סורי, צילום: עוזי פז

מתחרה עם המציץ בשכיחותו בין צמחי הכותל וחומות ירושלים הוא השכרון הזהוב. השכרון בולט בעיקר באביב, עת הוא שופע בפרחיו הזהובים.

שכרון זהוב בין נדבכי הכותל, צילום: עוזי פז

מתפללים ושכרון זהוב בין נדבכי הכותל, צילום: עוזי פז

את ההסבר לשם שכרון נמצא אצל ההיסטוריון הרומאי פליניוס: "מצויים שלושה מיני שכרון. כולם מהממים וגורמים לסחרחורת. אוספים אותו כשהוא יבש. משתמשים בזרע עצמו או סוחטים את מיץ הגבעול, השורש או העלים. לדעתי זו תרופה מסוכנת. בכוחם של ארבעה עלים להביא לידי טרוף". ואמנם בצמח מצויים אלקלואידים שונים, כגון אטרופין והיוסציאמין, הגורמים לערפול החושים. בעבר השתמשו בהם כסם הרדמה וכמשככי כאבים.

גם יוסף בן מתתיהו מזכיר את השכרון בתארו את כובעו של הכוהן הגדול: "ואשר לכובעו הרי היה לו, ראשית, כובע העשוי באופן דומה  לכובעים של כל הכהנים, וממעל לו היה תפור אליו כובע אחר… שהיה מוקף זר של זהב… ועליו גביע של זהב המזכיר את הצמח הקרוי שכרונא".

שכרון זהוב על חומת ירושלים. ברקע כנסיית הדורמיציון, צילום: עוזי פז

עלי השכרון אמנם רעילים, כפי שציין כבר פלינוס, אך זה לא מפריע לדרור לאכול את זרעיו ואף להאכיל בהם את גוזליו.

דרור, צילום: עוזי פז

גם המציץ הסורי וגם השכרון הזהוב הם צמחים רב-שנתיים. בקטגוריה זו נמצאת גם את צמרנית הסלעים. צמרנית – כי גבעוליה לבנים מ"הצמר" העוטף את גבעוליה. משק המים העומד לרשותם של צמחי סלעים הוא דל. נמצא בהם על-כן התאמות שונות ליובש. אחת מהן כיסוי השערות.

צמרנית הסלעים לאחר פריחה. אחדות מקרקפות הזרעים כבר הופצו, צילום: עוזי פז

כיום, שלכל אחד יכול להיות גפרור או מצית "מניותיה" של הצמרנית ירדו. בעבר הבדואים היו מחזיקים נרתיק ובו אניצי צמרנית מיובשים. אמוץ כהן, ממורי הטבע המיתולוגיים של ארץ ישראל, כתב: "הפלחים משתמשים בצמח זה להצתת אש. מקישים בקשת ברזל על קצה צור ומכוונים כך שהגץ ייפול על צרור צמרנית יבשה המונח בצד האבן. בנפול הגץ על העלים היבשים האור מתלבה והולך".  זהר עמר, מאוניברסיטת בר-אילן העלה השערה כי אפשרי כי זוהי פתילת המדבר שחז"ל אסרו להשתמש בה לנר של שבת: " אין מדליקין לא בלכש … ולא בפתילת המדבר", אף כי מקובל לקרוא ל"תפוח סדום"  בשם "פתילת המדבר".

שלח ספרדי, צילום: עוזי פז

לא רחוק מהצמרנית שֶלַח ספרדי. מקור שמו בפירותיו, להם דמות חרב (שלח). קרובו – שלח הערבות מכסה, בשנים גשומות, מרחבים ניכרים במדבר יהודה. זהו צמח חד-שנתי ולעיתים הוא יוצר מקבצי צבע.

מגדל דוד, צילום: עוזי פז

כתם סגלגל של שלח ספרדי על החלקלקה שלמרגלות מגדל דוד. רוב שאר הצמחים הצמודים לחומה הם של מציץ סורי ושכרון זהוב.

ואינוונטר הצמחים טרם תם.

את כתם הירק הגדול ביותר בכותל יוצר שיח של השרביטן המצוי. ענפיו ירוקים, דקים ארוכים, מעין שרביטים ועליו מנוונים. ענפיו צונחים מטה ויוצרים סבך דחוס.

שרביטן מצוי בכותל הערבי, צילום: עוזי פז

הבוטנאים מגדירים את השרביטן כצמח דו-ביתי, משמע שיש צמחים שהם זכריים ואחרים נקביים, רק הם נושאים בסתיו פירות אדומים. על השרביטן בכותל מעולם לא ראיתי פירות. סביר על כן כי זהו צמח זכרי.

מחקרים שונים, שפורסמו רק לאחרונה גורסים כי יש בו חומרים העשויים למגר תאים סרטניים.

מהגרים בכותל

על חומות ירושלים נוכל לראות פרח לבנבן-צהבהב שבמט עין נוכל לזהותו כלוע-הארי. זהו לוע הארי הסיצילי.

לוע-ארי סיצילי על חומת ירושלים. ברקע כנסיית הדורמיציון, צילום: עוזי פז

צמח זה אינו בן הארץ. שמו מעיד על מכורתו. הוא גדל גם בדרום איטליה ובכרתים. מקובל לחשוב כי עולי-הרגל הנוצריים לעיר הקודש הביאוהו, מבלי משים, בכליהם. ואמנם בארץ נוכל למוצאו בעיקר לאורך נתיב עולי-הרגל לירושלים כגון ביפו וברמלה. הוא התאקלם במקומות אלה ומפגין את כישוריו לצמוח על הקירות ולהציג את פרחיו במרומי החומות.

דיוקן של לוע -הארי הסיצילי, צילום: עוזי פז

ליד הכותל צומח עוד "עולה חדש". טבק השיח.

טבק השיח על רקע חומת ירושלים, צילום: עוזי פז

הוא נראה כבן הארץ מימים ימימה, ונוכל למצוא אותו במגרשים ריקים ובאתרי-בניה, במחצבות, באשפתות, ביישובים נטושים ובקירות עתיקים. חרף תפוצתו הנרחבת אינו אלא עולה חדש. הוא תועד לראשונה בארץ  ליד יפו ב-1898. מאז התפשט במהירות ברוב אזורי הארץ. שמו מעיד כי הוא  קרובם של מיני הטבק מהם מכינים סיגריות. הוא רעיל לאדם ולמקנה.

בין המהגרים ש"עשו עליה" והתמקמו בכותל, ולאו דווקא מהצמחים נמצאת גם הצוצלת.

זוג צוצלות על שיח צלף הנאחז בכותל, צילום: עוזי פז

שכיח למדי לראות צוצלות בין נדבכי הכותל ושיחיו. כיום היא אחת הציפורים השכיחות במעונות האדם ברחבי הארץ, ולא כולם מרוצים משכנותה על אדן החלון או בעציץ במרפסת. בראשית המאה ה-19 לא היו כלל צוצלות בארץ. מקורה בפרטים מיובאים. שמה המדעי המלא – צוצלת סנגלית – מעיד על מוצאה. המוסלמים מחבבים את המייתה והביאוה למסגדיהם, מאמונה שקולותיה מעודדים את התפילה. פרטים אחדים חמקו משביים ומאז הן אתנו.

 ציפורים בכותל

המדרש גורס: "יונתי תמתי – זו כנסת ישראל". הצוצלת היא קרובת-משפחה של היונים ויש המתבלבלים ביניהן. על מנת להמחיש את ההבדל יש יונים בכותל. אלה נמצאות כאן  דרך קבע ואף מקננות בין חגוויו

יונה בכותל, צילום: עוזי פז

ליונים בכותל יש גם תפקיד. הן משמשות כ"דואר אוויר" למשאלות ולבקשות המצפות בסדקים ובין ענפי המציץ היבשים.

לעיתים מופיעה בכותל ציפור בלתי צפויה.

טריסטרמית, צילום: עוזי פז

עם קום מדינת ישראל זו הייתה ציפור נדירה. הא נראתה בעיקר בעין גדי. יישובי הערבה, על שפע פירותיהם, ובעיקר התמרים, מספקים לה שפע מזון. כך התרבתה ונמצאת בתהליך התפשטות ברחבי הנגב. כך אן אחרת כאן היא עפה על רקע אבני הכותל.

הבולט בין ציפורי הכותל והשכיח בהן הוא סיס החומות. הוא זוכה גם ליחצ"נות רבה. עורכים לכבודו טקס קבלת פנים בתחילת מרץ, לרוב יחד עם ראש העיר, וגם טקס פרידה ביוני. בין לבין תוכלו לראותו. בשאר ימת השנה הוא נודד או שוהה באפריקה. כבר ירמיהו הנביא, "בכיר הצפרים" בין הנביאים, ידע כי הסיסים שבים במועד קבוע , וציין "ותור וסיס ועגור שמרו את עת באנה".

להקת סיסים על רקע הכותל, צילום: עוזי פז

תנאי נוסף לצפות בתעלולי האירובטיקה המרשמים  שלהם, ולשמוע את מקהלת צרחותיהם הבלתי פוסקת, הוא להגיע בשעות הבוקר המוקדמות או בערב, סמוך לשקיעה. להקותיו מתמרנות אז בזריזות מעל ראשי המתפללים ומשמיעות, ללא הרף,  "סי-ס-סי-ס" שהקנה לסיס את שמו. מראה מרהיב.

בשעות היום הם מתפזרים במרחב, עפים במרומים במהירות העשויה להגיע כדי 200 קמ"ש. בעת המעוף המקור סגור בדרך כלל. הסיס פותחו רק כדי לצוד חרקים או לאסוף חומרי קינון. שיטת הציד בפה פעור כמוה כרשת פרפרים, והחרקים הנלכדים נדבקים בריר זה לגוש אחד.

לקראת ערב הסיסים מתכנסים סביב הכותל, מסתחררים, צורחים אז וצוללים בבת אחת ללינה בקנים שלהם, או נדבקים ברגליהם הקטנות וטופריהם החדים אל אבני הכותל. בחגווי הכותל יש מושבת-קינון של הסיס ולוקחים בה חלק 88 זוגות.

זוג סיסים בכניסה לקן שלהם בין אבני הכותל, צילום: עוזי פז

סיס החומות הוא ציפור הפעילה ביום, אבל במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב, בהובלת פרופסור נוגה קרונפלד, נמצא כי התאורה המחודשת בכותל המערבי גורמת להם להיות פעילים 24 שעות ביממה. תופעה חריגה ומיוחדת שזכתה להד בינלאומי.

סיסים מתקבצים ללינה בכותל, צילום: עוזי פז