שמורת החולה - הבת הבכורה לשמורות הטבע
26/06/2024אגדה מספרת כי כל ציפור שעפה מעל לביצות אֻמְלָבֶּס, היא פתח תקווה, הורעלה מריחן הרע, נפלה ומתה…
יורם טהר-לב תיאר זאת ב"בלדה ליואל משה סלומון":
"איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא
אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך
כדאי לצאת מפה מהר
הנה אני הולך"
והאמת? ביצה היא גן עדון לציפורים, ועל אחת כמה וכמה ביצת-החולה, שהייתה הביצה היחידה הראויה לשמה ברחבי ארץ ישראל. כל היתר היו למעשה קרקע טובענית עם סבכי קנה.
"שמורת טבע" היא מטבע לשון מקובלת כיום. לא כך היה עם קום המדינה. הציונות לא הכירה בלגיטימיות של שמורות הטבע והשפה העברית טרם הכירה את המושג, ואם הכירה לא נעשה בו שימוש. ב-1951 פורסם ספרו החשוב של האדריכל אריה שרון "תכנון פיסי לישראל". זו הייתה תוכנית המתאר הראשונה של מדינת ישראל: לפיזור האוכלוסייה, לתחבורה, לתעשייה ועוד. בספר נכלל גם פרק המוקדש ל"שמירת הנוף ופארקים לאומיים". שמורות טבע – הס מלהזכיר. האדריכל אליעזר ברוצקוס היה האחראי על פרק זה וסימן בו, בין היתר, גם את ביצות החולה, כאזור הראוי להיכלל בתחומי "הפארקים הלאומיים".
באותה שנה, 1951, החלה הקרן-הקיימת לישראל לייבש את ביצות החולה. לביצות היו באותם ימים מוניטין גרועים. לא רק שראו בהן קרקע מבוזבזת. הן היוו מקור לקדחת. אולם מאז מלחמת העולם השנייה, נמצא פתרון כימי שהדביר את יתוש האנופלס, הנשא של נגיף המחלה. בעיית המלריה נפתרה למעשה עוד טרום הייבוש. אף על פי כן הדברתה נכללה בין מטרות הייבוש. זה היה טוב ליחסי ציבור…
קק"ל התעלמה מ"התכנון הפיסי" והתכוונה ליבש את מלוא השטח. לא להשאיר זכר מאגם החולה, שהשתרע על פני כ- 13 קמ"ר, ומהביצות הגדולות, שהשתרעו מצפון לו, על פני כ- 50 קמ"ר.
שש שנים אחר כך, ב-1957, שלפו מחפרי ענק כלונסאות פלדה מהקצה הדרומי של אגם החולה. זרם אדיר של מים עכורים התפרץ אל תעלת הירדן ושטף אל הכינרת. חזון ייבושן של ביצות החולה, שראשיתו בשנת 1934, התממש והפך לעובדה קיימת. מהאגם ומהביצות נותרו רק אלבום צילומים נהדר – "שירת האגם הגווע", מאת הצלם פטר מרום וסרט שצילמו "סרטי הבירה". אך נותרה
גם שמורת טבע. היא נותרה רק בזכות מאבק עקשני של שומרי הטבע מול קק"ל. זה היה מאבקם הראשון ב"ממסד". לא האחרון…
המחשבה כי עולמה המופלא והמיוחד של החולה, על צמחייתה ועולם החי שבה, עלול להיכחד הביא את פרופסור (אז "רק" דוקטור) מנדלסון לארגן קבוצת אנשי מדע וחובבי טבע ל"ועדה להגנת הטבע". השתתפו בה דבורה אילון סירני, יעקב גליל, עזריה אלון, י.ח. הופיין ואחרים. ב- 1953 הם פרסמו "קול קורא" ובו החזון להותיר "רזרבטים" ברחבי הארץ, ובראש ובראשונה "אזור מוגן בביצת החולה". כאמור המושג "שמורת טבע" טרם היה בשימוש. התודעה בדבר "כיבוש השממה" ו"חבל על כל טיפה" שלטה בתודעה ללא עוררין. היו אף שראו בעצם המחשבה להותיר ביצה, שהייתה אז שם נרדף ל"שממה", כסכנה למפעל הציוני…
מנדלסון לא הרים ידים. הוא היה יהודי עקשן. הוא היה המתנע לשמירת הטבע בארץ. פרופסור אמוץ זהבי, באותם ימים עדיין סטודנט, היה המנוע. מנוע טורבו. הוא הצליח לשכנע את וועדת החולה, כיום היו מכנים אותה מן הסתם "צוות היגוי", להותיר 4,500 דונם כשמורת טבע. (אלה קוצצו בהמשך, בגלל מצוקת המים, ל-3,180 דונם).
יאמר לזכותה של הקרן הקיימת לישראל, ומנהלה דאז – יוסף וייץ, כי מרגע שהתקבלה ההחלטה, הם לא חסכו באמצעים ובמאמצים כדי להבטיח שהשטח המיועד אכן יתפקד כשמורה: סוללות עפר, שנועדו לשמור על מפלס המים בשטח המיועד, נערמו תוך כדי ביצוע עבודות הייבוש, על ידי מחפרים צפים.
כך נולדה "דה פקטו" שמורת טבע החולה השמורה הראשונה בישראל.
ב-1964 שמורת החולה הוכרזה "דה יורה", לפי חוק גנים לאומיים ושמורות טבע שהתקבל אך זמן קצר קודם לכן בכנסת. לא בכדי נהוג לכנות את שמורת החולה "הבת הבכורה" לשמורות הטבע בישראל.
ייחודן של ביצות החולה
במה היה ייחודן של ביצות חולה? שגשגו בהן שפע של צמחי מים וחיו בה בעלי חיים רבים: דגים, דוחיים, זוחלים, עופות ויונקים. לאחדים מהם זה היה מקום חיותם הבלעדי בארץ. יתר על כן – בתחומיה חיו גם בעלי חיים אחדים שזה היה מקום חיותם הבלעדי בעולם כולו. ייעלמו כאן ייעלמו מן העולם. כאלה היו מיני דגים אחדים. בביצות חי גם דוחי נדיר – עגולשון שחור-גחון שמו. שנים רבות נחשב כנכחד. הוא התגלה מחדש ב-2011. זו הייתה סנסציה זואולוגית בקנה מידה עולמי. לעגולשון אין כלל קרובים חיים אלא מאובנים בלבד. זהו למעשה "מאובן חי".
לא זאת בלבד: בחולה התקיים מפגש נדיר בין צמחים ובעלי חיים אירופיים, שכאן היהה גבול להתפשטותם דרומה, עם צמחים ובעלי חיים אפריקאים, שהגיעו כאן לקצה גבול תפוצתם הצפוני. איריס הענף ונימפאה הלבנה, שכמותם נוכל לראות בביצות צרפת והולנד פרחו בצילו של גומא הפפירוס, שהצפין מגדות הנילוס. גם מכרסם קט, דמוי עכבר, נברן המים שמו, הדרים מאירופה ולא יסף.
זה היה גם המקום היחיד בעולם בו דגרו זו בצד זו שני מיני קניות – קנית אירופית וקנית אפריקנית. שמן מעיד על מוצאן.
דומה כי אין כמשפחת השלדגיים להעיד על המפגש המיוחד שהתקיים כאן בין נציגים משלושת היבשות: הפרפור האפריקאי מרפרף מדי פעם מעל המים, השלדג הגמדי, המקנן באירופה, דג בה דגים בימי החורף ושלדג לבן-החזה, שמוצאו מאסיה הטרופית, מקנן בקירות בגדות המים.
האגם וביצות החולה היוו גם מקום חנייה, מנוחה ו"תדלוק" חשוב ביותר לעופות מים רבים בדרך נדודיהם מאירופה, למעונות החורף שלהם באפריקה, וחוזר חלילה. הבולטים שבהם היו השקנאים.
מי האגם וסבכי הביצות שימשו גם כמעון חורף לעשרות אלפי עופות בני עשרות מינים. בלטו בהם במיוחד ברווזים בני מינים אחדים, כגון הברכייה והמרית.
בנוסף דגרו כאן כ-30 מינים של עופות מים. אחדים מאלה, כגון טבלן מצויץ, אנפה אפורה, זרון סוף צולל ביצות, מרומית שחורה ונחליאלי צהוב, לא קיננו ברחבי ישראל אלא כאן.
"הכבול שלנו ציוני…"
המחפרים סיימו את עבודתם ונסעו לתחנתם הבאה. עד מהרה התברר כי השמחה בהכרזת השמורה הייתה מוקדמת מדי. בהכרזה לכשעצמה לא היתה שום ערובה למה שמתרחש בפועל. השטח המיועד לשמורה לא עמדה בציפיות. צמחים ובעלי חיים רבים, ובהם רוב אלה שלמענם הוקם המקלט הזה – נעלמו, ובהם הנימפאה הלבנה, שרכיית הביצות או נאדיד המים. כך גם כל הדגים המיוחדים, כגון לבנון החולה, לבנונית הגליל וטברנון חולתי. רק השפמנונים הסתגלו ללא קושי לתנאים החדשים. הם התרבו מאד וגם גדלו מאד. בשמורה נלכדו "כרישי" שפמנון שאורכם כמטר וחצי ומשקלם כ- 20 ק"ג. שפמנונים אלה מהווים מטרד של ממש, שכן הם טורפים כל יצור שהם מסוגלים לצוד ובהם דגים רבים, שאמורים לשמש מזון לעופות שונים. גם לא אפרוח אחד של ברווז, שחפית או גוזל של אנפה סיימו את חייהם בפיהם. מבריכות הדגים "הסתננו" גם קרפיונים, והם משגשגים כאן.
גם רוב העופות שייחדו את החולה פסקו מלקנן בשמורה. הייתה דרושה פעולת שיקום יסודית. שלב א' שלה הסתיים בקיץ 1975. מאז בוצעו בשמורה פעולות נוספות שנועדו "להשביחה" מבחינת החי והצומח.
עוף השמים הוליך את הקול. התוצאות לא אחרו לבוא, אך ראוי לציין כי גם כיום המרחק ביו המצוי בשמורה לרצוי – רב מאד וספק רב אם אפשר יהיה להגיע אליו.
פערים התגלו גם בין הציפיות החקלאיות מהשטח המיובש ליבולים שהתקבלו בפועל. כבר בשלב התכנון הזהיר אחד מחברי "וועדת החולה", פרופסור די-לאו, מהחשש לגבי "התנהגותו" של הכבול לאחר הייבוש וחשיפתו לחמצן שבאוויר. המהנדס קובלנוב, אף הוא חבר בוועדה, הלם כתגובה באגרופו על השולחן ואמר: "הכבול שלנו הוא ציוני! הוא לא יתנהג כך…" חלפו שנים לא רבות והחששות התאמתו. התברר כי הכבול אינו ציוני… בלית ברירה הוחלט לנסות ולהחזיר את הגלגל קצת אחורה, "לבצבץ" ולהציף מחדש חלקים מהשטח שיובש כ- 40 שנים קודם לכן. בקיץ 1993 ניגשה קק"ל, אותה קק"ל שייבשה את הביצות, לעבודות אלה. יושמו בהן הלקחים מהעבודות שבוצעו בהקמת השמורה. זהו ה"אגמון".
השמורה ו"האגמון", הם שני שטחים נפרדים פיזית, סטטוטורית ותפעולית, אך בעלי החיים, ובעיקר העופות, אינם מתחשבים בעובדות אלה ועוברים משטח לשטח ללא הגבלה. התיאורים להלן אינם מבדילים בין השמורה לאגמון מה גם שיש החולמים כי יבוא יום והם ישובו ויאוחדו לשמורה אחת גדולה.
גומא הפפירוס ועוד צמחים
חברת גומא הפפירוס השתרעה בביצה המקורית על פני כ- 13 קמ"ר. היא הייתה הגדולה והחשובה בין חברות הצומח בביצה. במשך שנים הגומא שלט לאורך השביל הצף בשמורה. למרבית הצער לא הצליחו לשמור עליו. קנה מצוי דחק את רגליו. אחד מסמליה החשובים של השמורה כמעט ונכחד.
הגומא, כצמח ממוצא טרופי, רגיש לקור. גבעוליו נצרבו בחורף וקבלו גוני חום וצהוב. עם בוא האביב הוא שב ללבלב. אז פורח בצהוב האיריס הענף.
איריס ענף. פרח זה הוא המקור ל- Fleur de Lisשהיה סמלם של מלכי צרפת עד המהפכה. עם הזמן קיבל משמעויות רבות וגם כינויים שונים כגון: "השושן של פירנצה" או "חבצלת צופית"…
באביב מתחדשת גם צמיחתה של שושנת המים הצהובה, או בשמה הבוטני – נופר צהוב. מרבדים מרבדים השתרעו בצפון האגם, על גבול הגומא. חגורת הנופר הייתה אחד מבתי הגידול העשירים, המגוונים וממילא גם היפים ביותר באגם. קיננו כאן כ-30 זוגות של טבלן מצויץ, כ-20 זוגות של מירומיות שחורות, שחפיות ים, תמירונים ועוד. על עלי הנופר התהלכו סופיות, בעלות האצבעות הארוכות וצפרדעי נחלים השמיעו מעליהם את קרקוריהם.
צמח נוסף שראוי לאזכור היה אברנית הנשר. כאן היה מקום צמיחתה היחיד בישראל. באירופה – זהו עשב רע בשדות מרעה, אך בארץ "צמח-בר מוגן". פרט לשרידיו בחולה הוא נמצא לא מזמן גם בשולי בריכת רם.
ג'מוס אינו תאו
היו ימים והג'מוסים היוו "סמל מסחרי" לביצות ברחבי הארץ. בצפון תל אביב היה כפר בשם ג'מוסין. לתושביו היו ג'מוסים רבים, ואלה נהגו לרבוץ במי הירקון במקום בו חוצה כיום כביש 2 את הנהר. אלפי ג'מוסים היו ברחבי הארץ ובעיקר בעמק החולה. הם, יחד עם רועיהם, נדדו במלחמת השחרור. בדיעבד הסתבר כי היה להם תפקיד ביולוגי נכבד בשמירת האיזון בין צמחים שונים. בהעדרם השתלט הקנה המצוי על מרחבים ניכרים של השמורה. הג'מוסים אמורים היו לדכא את הקנה ולהוות כלי ממשק חשוב. אך מהיכן להשיגם? בתום מלחמת ששת הימים נמצאו בבקעת הבטיחה כמאתיים ג'מוסים. כ- 60 מהם ההועברו לחולה.
הם אכן עשו את "העבודה" שציפו מהם. אך התפלשותם בבוץ עוררה בעיות אחרות. גודל העדר צומצם ועל ל מנת לראותם גדרו אחדים מהם בסמוך לשביל המטיילים.
מקובל לקרוא לג'מוס תאו, שם של בעל חיים הנזכר במקרא. ספק גדול ם זיהוי זה נכון.
גם החזירים שינו ממנהגם בשנים עברו, בהן הם היו חיות ליליות והחלו להראות גם ביום.
יונק נוסף שאין קושי לראותו היא הנוטריה: בשחייה באגם או בתעלות, או בכרסום עשבייה על הסוללות. אין זו חיית בר בארץ. מוצאה מאמריקה הדרומית. היא הובאה ארצה בתקווה כי ניתן יהיה להפכה לחיית פרווה. התקווה נגוזה. בשמורה היא אוכלת, בין היתר, את הנימפיאה הלבנה ואת הסוּף. ליתר דיוק -אכלה. כי אלה נכחדו למעשה מהשמורה, בין היתר בגללה.
הנוטריות התרגלו לנוכחות האדם ומאפשרות להתקרב אליהן כמעט לתווך מגע. שאר מיני היונקים שבשמורה הם ליליים, או חששנים וקשה לראותם. כאלה הם הלוטרה – כלב הנהר וחתול הביצות.
מאידך צב הביצות. שוהה רוב הזמן במים, אך מדי פעם יוצא ל"השתזף" בשמש. לעיתים מתקבצים צבים אחדים ב"משטחי שיזוף". לכשנתקרב ימהרו לצלול במים. הביטוי "איטי כמו צב" אינו מתאים לו אלא ל"אחיו" צב היבשה.
עוף השמים
כפי שהיה בשעתו בביצה בתפארתה – העופות הם מוקד העניין העיקרי למטייל. במהלך השנה מתחלפות ה תצוגות ה"עוף-נע".
אין מי שיחלוק על כך כי העגורים תופסים כיום מקום ראשון ב"רייטינג". לא כך היה בעבר. בביצה המקורית. בעמק החולה לא היו כלל עגורים. הם הופיעו בעמק רק מאז 1986/87, בעקבות שינויים שחלו בגידולים החקלאיים בעמק החולה וריבוי שטחי הבוטנים בהם.
בסתיו חולפים כאן מינים רבים, בדרכם מאירופה לאפריקה. כזו לדוגמה היא האנפה המשורטטת. היא נודדת לבדה מרבה להסתתר ביום בסבכים. היא אוכלת דגים אך גם מכרסמים קטנים – כנברנים.
נדידת השקנאים היא, ללא ספק, אחד ממראותיה המרהיבים של השמורה. השקנאים מקננים בדלתא של הדנובה ובשפכי הדון והוולגה. מדי שנה, לאחר שהשלימו את הטיפול בדור הצאצאים החדש, הם נודדים דרומה. ביצות החולה היוו לגביהם פונדק דרכים חיוני ביותר, בדרכם הארוכה מאתרי הקינון למעונות החורף במזרח אפריקה. כאן הם נחו, ניקו את נוצותיהם והכשירו אותן להמשך הדרך, ו"תדלקו" בדגים. אם תנאים האקלימיים התאימו, הם היו ממשיכים לרוב כבר למחרת בבוקר הלאה דרומה.
הסתבר כי השמורה והאגמון גם יחד אינם מספקים את "הסחורה". אין בהן די דגים ל-50,000 שקנאים החולפים בארץ מדי סתיו. הם החלו "לרעות בשדות זרים" ולאכול בבריכות הדגים. לדייגים, שטרחו בגידול הדגים היו ויש מחשבות אחרות לגבי יעדם. נוצר ניגוד אינטרסים, קונפליקט בלע"ז נשמע טוב יותר… כדי לתגבר עליו יצרה רשות הטבע והגנים נקודת האכלה. לאחר מספר ניסיונות לגבי מיקומה, נמצא כי מאגר משמר-השרון הוא המקום המתאים. מביאים אליו דגים במיוחד עבור השקנאים. לדוג את דגי ההטלות הפראיות ולהובילם לכאן מחייב תקציב נכבד, או זו הדרך למנוע נזקים לבריכות הדגים את האנרגיה הדרושה להם להמשיך לאפריקה.
קן לציפור
בימיה הטובים קיננו בחולה כ-30 מיני עופות מים. אחדים מהם מקננים בשמורה אך קשה למדי לצפות בהם. הברכייה או הברווז המשויש, על אפרוחיהם, נוטים להישאר בסבך.
קשה עוד יותר להבחין בציפורי השיר השונות ולהגדירן, כקנית אפריקאית או הזמירון. גם בצטיה קשה להבחין אך שירתה הפתאומית, החזקה והמתגלגלת תעיד על נוכחותה מכל עבר.
קל יותר להבחין באנפות בנות מינים אחדים. הן גדולות ונמצאות בתנועה מתמדת בין "שטחי המרעה" שלהן לאתרי הקינון. אחת מאלה היא האנפה הארגמנית. בימים של טרום המדינה התקיימה בביצות החולה מושבת קינון גדולה שלה. זה היה אז מקום קינונה היחיד בארץ. הע’וורנה (הם הבדואים שוכני הביצות) נהגו לאסוף את הביצים, שגודלן כביצי התרנגולת, ולאוכלן. היו שנים שגם אנפה אפורה הצטרפה למושבה, ושוב זה היה מקום הקינון הבלעדי בארץ למין זה המוכר כחורף מצוי. לאחר הייבוש נותרו רק עשרות זוגות של אנפות ארגמניות. האחרות התפזרו ברחבי הארץ והחלו לדגור במקומות אחרים.
מושבת קינון מעניינת היא מושבת הקינון המשותפת של אנפות בני מינים אחדים כגון לבניות קטנות, אנפות לילה, אנפיות בקר וסוף. אלה לא היו בביצה המקורית. הן היגרו ארצה בעקבות ניקוזה וייבושה של ימת ע'מיק בדרום מערבה של תורכיה. אלא שלאנפות אלה יש אופי "צועני". מיקומן של מושבותיהן משתנה משנה לשנה – לעיתים מזומנות גם מחוץ לשמורה. בכל מקרה המושבה שוקקת חיים וקולותיה נישאים למרחוק.
גם שחפית הים מקננת במושבות בתחומי השמורה. בעבר היא קיננה על איים צפים, שנוצרו מצמחים שהיו טבולים במי האגם, ובעיקר קרנן. אלה נעקרו בסופות החורף והצטברו בחגורת הנופר לאורך גדותיו הצפוניים של האגם. טיב המים הירוד בשמורה מונע מצמחיה זו להתקיים כיום. כדי לאפשר את קינונן הותקנו עבורם איים מיוחדים למענן. הן "הבינו" את הרמז…
המראות המרהיבים ביותר שהחולה מסוגלת להציע מתרחשים בימי החורף. ברווזים רבים, בני מינים שונים שוחים במשטחי המים הפתוחים ומסננים מתוכם כל חומר אורגני אפשרי. בין הברווזים החורפים כאן (ובייחוד באגמון) ראוי לציין את ברווז צהוב הראש. ה"אגמון" הוא למעשה המקום היחיד בארץ בו ניתן לראותו בבטחה. ולעיתים מזדמנים כאן גם מינים נדירים כפלמינגו, אווז לבן מצח וקזרקה.
לקראת ערב מתקבצים ללינה בשמורה מינים רבים, ביניהם זרוני סוף וזרונים תכולים. מרשימה במיוחד היא לינת הקורמורנים. קשה כיום להאמין כי אך בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 חרפו בכל רחבי הארץ פחות מ-100 קורמורנים גדולים. מספרם גדל בהדרגה ומאז מחצית שנות ה-90 של המאה ה-20 הגיע מספרם בצפון הארץ כדי 20,000. היו ימים שרובם לנו בחולה. בשנים האחרונות הם מעדיפים מקומות לינה אחרים ומספרם בשמורה פחת. עם בוקר הם עפים לכנרת, בה הם צדים דגים. לקראת ערב הם שבים אל השמורה במבנים דמויי ראש-חץ או שורה מדורגת. הם לנים על עצי הערבה הגדלים בשמורה. הלשלשת שלהם צובעת את גזעיהן וענפיהן בלבן, ובשל ריכוז החנקות הרב שבה, היא גורמת למותם.
בשנים האחרונות נחפרו בשמורה גופי מים חדשים המגבירים את איכותה לעופות.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים