אינטרסרף: חלוצי הגלישה בישראל

ענף גלישת הגלים תופס תאוצה משנה לשנה, ורבים מבין אלו שנכנסים למים ותופסים גלים – נלכדים בקסם של התחושה על הגל ומאמצים לחייהם את הספורט הימי. כדי להכיר את תולדות הגלישה בארץ, תפסתי לשיחה את ניר אלמוג , מייסד אינטרסרף – מפעל הגלשנים הראשון בישראל.

איך למעשה הגיעה גלישת הגלים למדינת ישראל? "הגלישה בארץ התחילה ב-1956, על ידי ד"ר דוריאן פסקוביץ׳, רופא יהודי מקליפורניה שהחליט שהוא רוצה להביא גלשנים לישראל ולהקים נבחרת גלישת גלים ישראלית שתתחרה בעולם. הוא הגיע ארצה עם גלשנים והתחיל לחפש בחופים מישהו שהוא יכול לסמוך עליו, שיוכל להקים נבחרת גלישה – ובידו התכוון דוריאן להפקיד את הגלשנים. הוא הגיע לחוף פרישמן בתל אביב, שם פגש את אבא שלי, טופסי (שמאי קנצפולסקי). ב-1922 אבי עלה לארץ עם משפחתו כילד צעיר מיאלטה שבחצי האי קרים. הוא היה מראשוני המצילים של תל אביב, עורך דין בהכשרתו, אבי ספורט גלישת הגלים ויצרן הגלשנים הראשון בישראל. הוא פעל לפיתוח הספורט הימי, להכשרת מצילים והצלה בים ולקידום זכויות המצילים ובטיחות הרוחצים. על שמו של טופסי קרוי חוף טופסי במרכז תל אביב ובו הוקם מרכז הגלישה הראשון בישראל".

טופסי ואשתו נעמי עם הגלשנים הראשונים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, קרדיט אינטרסרף

לחלק גלשנים למצילים

מה קרה לאחר המפגש בין השניים? "אחרי המפגש החליט ד"ר פסקוביץ׳ להשאיר לאבי את הגלשנים בכדי שיקים נבחרת גלישה, בשאיפה להגיע לחו"ל – ושם להתחרות. כך התחיל ענף הגלישה בישראל. טופסי, אבי, חילק לכל המצילים בחוף גלשנים, כחמישה גלשנים, לונגבורדים – והם התחילו לגלוש. בתקופה שבה התחילו לגלוש בארץ, הייתי ילד בן ארבע, ועד אז ידעו לעמוד על חסקה. לא ידעו מה זה גלשן. בשנות ה-50 וה-60 היו מעט מאוד גולשים. ד"ר פסקוביץ׳ הגיע לארץ בשנית מספר שנים אחרי הפגישה עם אבי והביא עוד כמות של גלשנים, אך עדיין, עד שנות ה-70, כמעט שלא התווספו גלשנים בארץ. הסצנה הייתה די קטנה – זה היה צוות מצומצם של גולשים שנראו קצת משוגעים כי הם היו נכנסים בעיקר בגלים גבוהים.

מתי התחילו ייצור גלשנים תוצרת ישראל? "הכל התחיל עם בניית החסקה בשנות ה-50. אבא שלי, שהיה מנהל חוף בחוף בית וגן, בחוף פרישמן ולאחר מכן בחוף הילטון, פיתח את ספורט החתירה על חסקה בארץ. הוא פתח עסק עצמאי של השכרת סירות וחסקות בחוף הילטון. בשנות ה-70, לאחר המפגש עם ד"ר פסקוביץ׳, הוא החליט לפתח את גלישת הגלים והתחיל לייצר מעט גלשנים בחוף הילטון".

אתה היית מעורב בעסק? "באותה תקופה עבדתי במפעל לייצור חסקה וסירות עץ בהילטון, שם למדתי איך לבנות גלשנים. התחלתי לעבוד בבניית גלשנים ומכירתם תוך כדי עבודה במפעל. עבדתי שם שלוש שנים. לאחר מכן, בשנת 1978, התחלתי לייצר גלשנים במרתף של אמי, ובשנת 1981 הקמתי מפעל לייצור גלשנים בתל אביב. מאותו רגע, ענף הגלישה בארץ התחיל להתפתח בקצב הרבה יותר מהיר. חוץ ממני היה את מוסה (משה ירום), שייצר גלשנים בחוף הקאנטרי (היום חוף הצוק) ובהמשך התחילו תחרויות בכל הארץ והענף המשיך לצבור תאוצה".

ניר אלמוג בתחילת שנות השמונים ליד במה בתחרות גלישה, קרדיט אינטרסרף

1983: תחרות ראשונה בישראל

ניר מספר כי בשנת 1983 נערכה בחוף הילטון תחרות הגלישה הראשונה בישראל, ובה השתתפו המקצוענים בענף, כולל הגולש היהודי שון תומפסון, שהגיע מדרום אפריקה.

מה דחף אותך להקים מפעל לייצור גלשנים ולהיות מחלוצי התחום? "זה התחיל מאבא שלי, שבנה גלשנים בתחנה כמציל בחוף הילטון. בהמשך, בשנות ה-60, אמור אחי ואני התחלנו לגלוש – ועם השנים גם שאר הילדים של אבא שלי. גם הילדים שלי, אורטל, ליתם ותמור שעובד איתי במפעל – כולם גולשים, חיים ונושמים את הים. זו חוויה מהממת, לראות אותם גולשים ונהנים מהחיים. כל מה שהים מביא לנשמה זו חוויה ומתנה לחיים. העובדה שכל המשפחה גולשת, וכולנו מחוברים לים, זה סוג של דת. גלישת גלים היא הרבה מעבר לספורט, היא נכנסת לנשמה שלך, פותחת את הלב, אין שום דאגות כשאתה על הגל".

החזון: גלישה לכו-לם

מה החזון שלך לענף הגלישה בארץ? "החזון שלי הוא שכל עם ישראל – וכמה שיותר ילדים – יגלשו במדינה הזאת. אם אני התמכרתי לגלישה מהרגע הראשון שעליתי על גלשן, אז המטרה שלי היא שכל ילדי ישראל יגלשו ויקבלו מהמתנה הזאת שיש לטבע לתת לנו. כשהתחלתי עם הכל והקמתי את המפעל, זה מה שהאמנתי בו. אמרתי לאבא שלי שזה מה שאני רוצה שיהיה – וזה מה שאני מאמין שאפשרי. הוא לא ממש האמין, ואמר לי שגלשן אחד יעבור מגולש אחד לשני ואי אפשר להקים מזה עסק, אני, לעומת זאת, ראיתי בזה עסק והיה לי ברור שזה אפשרי. היום, כשאני צופה ומסתכל לאן הגענו, אני גאה בעצמי. הרבה מאוד אנשים מאושרים במדינת ישראל בזכות הגלישה. ואני אוהב את הסיפור שנרקם עם השנים. מדינת ישראל הרבה יותר יפה עם הגולשים – וההרגשה של להיות אחד המייסדים היא ללא ספק נפלאה".

ניר אלמוג בדרכו לסשן גלישה בחוף הים, קרדיט: אורי ריכטר

איך אתה רואה את עתיד הגלישה? "בישראל, היא הולכת ומתפתחת כמו בכל העולם. זה מתעצם. מה שקורה זה שכל הפיקים (המקום הגבוה ביותר שממנו מתחיל הגל להישבר, ש.א) בעולם לאט-לאט נסתמים ואין מקום לגלוש. יש כמויות גולשים עצומות, ונראה לי שהפתרון הוא בריכות גלים, כמו שיש בריכות לסקייטבורדים. בכל העולם יתחילו לבנות בריכות גלים, ואולי זה קצת ישחרר את הפיקים. אפשרות אחרת היא שהחופים יתמלאו בעוד גולשים ואז נחשוב על עוד פתרונות יצירתיים. הגלישה תלך ותתפתח כל הזמן, ותתקדם, כי זה עושה טוב לאנשים".

ואיך אתה רואה את העתיד של אינטרסרף? "אינטרסרף זה משפחה, אינטרסרף זה דת, אינטרסרף זה אורח חיים. אינטרסרף תמשיך כמו שהיא – אסור לה להשתנות. היא תעביר את המורשת לדורות הבאים, והיא צריכה לשמור על עצמה כמו שהיא. אנחנו צוות מנצח, גם תמור הבן שלי ממשיך את המורשת. הכי חשוב אצלנו זה שירות טוב, רמה גבוהה, יחס אישי וטוב. זו המתכונת להצלחה".

הצוות של אינטרסרף

למידע נוסף וביקור במפעל מוזמנים להכנס לעמוד האינסטגרם של אינטרסרף

הגולשים הם משתמשי ים חשובים ומשמעותיים. היחידה הימית של רשות הטבע והגנים רואה בחברי קהילת הגולשים בישראל שותפים טובים למטרה המשותפת שלנו – השמירה על הים.

הירשמו למגזין הימי שלנו, "בויה", וקבלו עדכונים מהים לאימייל שלכם: