שמורת הר מירון - 50 גוונים של ירוק

שמורת הטבע הר מירון, גובהו הרב של הגוש ההררי הזה, ומיקומו בצפון הארץ, גורמים לשפע משקעים, עד כ-1,000 מ"מ בממוצע רב-שנתי, ולטמפרטורות הנמוכות ביותר בארץ ישראל המערבית. שלג היא תופעה שכיחה למדי.

בית ג'אן ומטעיה בשלג, צילום: עוזי פז

שילוב תנאים אלה מאפשר התפתחות שיא של החורש. הם גם מאפשרים לצמחים צפוניים אחדים להדרים עד כאן. וזהו. כאן מקומם היחיד בארץ. כאלה הם: ערער ארזי, חוזרר החורש, רקפת יוונית וכמובן אדמונית החורש. כבר ממשלת המנדט הבריטי הכירה בייחודו של ההר והכריזה על חלקים ממנו כשמורות-יער ואף פרצה בו שבילים.

גורם נוסף, המסייע בעקיפין, לשמירת החורש הם מורדותיו התלולים של ההר. אלה הקשו לחדור למרומיו, ויצרו מעין מצודה טבעית. זו הסיבה שהדרוזים, עדה נרדפת, בחרו להתיישב כאן לפני כ-400 שנה.

בתחומי ההר אין ולו גם תל ארכיאולוגי אחד שיעיד על התיישבות רצופה וארוכת שנים. אולם מצויים בו שרידי-עבר, בעיקר שרידי עיבוד חקלאי, כגון טרסות חקלאיות וגתות לדריכת יין. אלה מעידים כי ההר היה מעובד, לפחות בחלקו, במשך תקופות קצרות בלבד. שנים רבות עמד כמעט ללא השפעה אנושית.  החורשים נשמרו על כן במרחביו, ומהם מפותחים, צפופים ורצופים.

בתחומי ההר מוכר כיום רק הכפר בית ג'אן, הגבוה ביישובי ארץ ישראל המערבית. מוכרות חורבות קטנות נוספות, בהן התנחלו הדרוזים עם הגיעם לכאן, מהחורן ומלבנון, בעיקר במאות ה-16 וה-17, ובהן ג'רמק, זבוד וחורבת שפנים. אלה ניטשו מזמן.

הכפר בית-ג'אן (כיום מועצה מקומית) מחורבת בק (ג'רמק), צילום: עוזי פז

הר מירון, רוב ימות השנה החורש נראה כמִקְשָ‎‎ה ירוקה, אחידה למדי, כמורדותיו הצפוניים האלה, צילום: עוזי פז

מורדות אלה נפגעו מרי של החיזבאללה במהלך מלחמת "חרבות ברזל".
המראה של מורדות ההר משתנים בסתיו, ובעיקר באביב.
בסתיו מתבלטים צבעי-שלכת של אלון התולע, האגס הסורי ובעיקר האלה הארצישראלית. לצבעוניות החורש תורמים אז גם פירות המבשילים באדום, כגון – קטלב, עוזרר אדום וקיסוסית קוצנית.

פירות הקטלב, צילום: עוזי פז

ויש המגוונים אותו בפירות שחורים  כגון: בר-זית, ההדס ומיני האשחר. כ"תוספת יוקר" פורחים בסתיו "מבשרי היורה" אחדים: כרכום נאה, סתוונית בכירה ומעל כולם החלמונית.

חלמונית גדולה. פורחת באתרים אחדים לאורך שביל הפסגה, צילום: עוזי פז

מגוון העצים מתבלט יותר באביב. אז ניווכח כי המרחב הירוק הזה הוא, למעשה, פסיפס המורכב מכ-15 מיני עצים ושיחים. כל אחד וצבעיו, כל אחד וגווניו, כל אחד ופרחיו.

החורש במירון בלבלוב אביבי, צילום: עוזי פז

טופוגרפיה, הקרקע וחברות הצמחים

ברחבי ההר שורר אקלים אחיד למדי. אז מה גורם לכך שכאן גדל האלון המצוי, פה קטלב ושם אלון התולע? מיקומם אינו מקרי. הוא נקבע על-ידי הטופוגרפיה וטיב הקרקע. המפנה הצפוני של ההר, וכך גם במורדותיהם הצפוניים של יובלי נחל כזיב המבתרים את ההר מפסגותיו ומערבה, מוצלים שעות רבות במשך היום. על-כן הם קרירים יותר ולחים יותר מהמורדות שפניהם דרומה. מורן החורש צומח ופורח רק במורדות אלה. כך האדמונית, לדוגמה, צומחת רק במפנה צפוני של הר הילל. כמוה גם חוזרר החורש.

מורן החורש. לעיתים נבחין בריחו לפני שנאתר אותו, צילום: עוזי פז

גורם נוסף לשוני בתפוצת הצמחים הוא טיב הקרקע. ברחבי השמורה ניתן להבחין בשלושה טיפוסי קרקע עיקריים. בכל אחד מהם הרכב מינרלים שונה  ובהתאם גם משק המים. אלה קובעים את תפוצתם של העצים העיקריים בהר ושל הצמחים והפרחים המלווים אותם.

ברוב שטחי ההר, על אדמת ההרים האדומה (טרה-רוסה) שולט האלון המצוי. עליו קטנים ונוקשים והוא מוגדר כ"ירוק-עד". ואמנם הוא ירוק כל ימות השנה, אבל כל עלה ועלה חי שנתיים-שלוש ונושר.

האלון בהר מירון הוא לרוב שיח, עד שישה מטרים גובהו, ולו גזעים רבים וצפופים. רק לעיתים נדירות הוא עץ, המתנשא על גזע אחד, ועשוי להגיע לגובה כ-15 מטרים. האלון המצוי הוא האחראי הראשי לסבכי החורש כפי שאנו מכירים כיום. יש הגורסים כי דמותו זו היא פועל יוצא של התערבות האדם: בכריתה, בשריפה, בבירוא השטח לחקלאות וברעיית עיזים.

עיזים – האם היא 'שחורה', הן בצבעה והן בהשפעותיה, צילום: עוזי פז

העיזים היוו מוקד לוויכוחים רבים בין שומרי הטבע. אין ספק כי במקומות בהם מתקיימת רעיית-יתר, בסמוך לכפרים, לדירים או ליד מקורות המים, מקומות בהם העיזים עוברות מדי יום-ביומו, הן הופכות את האלונים, בעזרת גרזן הרועים, לעצים מגומדים, דחוסים.

לעתים העיזים מעצבות את האלונים כפסלים סביבתיים, צילום: עוזי פז

היו ימים, עד לפני כ-50 שנה, שאלפי עיזים רעו ברחבי ההר. בבית ג'אן, הכפר היחיד הקיים כיום בתחומי השמורה היו כ- 20,000 ראש צאן ובקר. מספר דומה היה בחורפיש וטרם הזכרנו את סאסא וספסופה. בבית ג'אן נותר כיום עדר אחד ובו פחות מאלף ראש. כך גם בחורפיש.

המתנגדים לעיזים הכריזו עליה מלחמת חורמה. היא כונתה "העז השחורה", על כל המשמעות השלילית הנלווית לתואר זה. כאסמכתא לדעתם חזרו וציטטו את חז"ל: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל"… רק שהמצטטים, שדעתם "המקצועית", גובשה גם בעקבות דעותיהם פוליטיות, ולא על רקע אקולוגי נטו, לא ידעו כי לאותו פסוק יש גם המשך: "אלא בחורשים שלארץ ישראל" (בבא קמא עט ע"ב). בדיעבד הסתבר כי העז אינה תמיד "שחורה" – לא בצבעה ולא בתוצאות רעייתה. העיזים פותחות את החורש, מרימות את נופו, מצמצמות את סכנת השריפות וחושפות שטחים לקרינת השמש כך הן מאפשרות לפרחים שונים לצמוח ולפרוח בחורש. הוויכוח תם. אין ספק בתרומתם למגוון הביולוגי בשמורה. אבל מי רוצה היום להיות רועה צאן? המחסור בהן מורגש.

בלוטי אלון מצוי בתוך הספלולים, צילום: עוזי פז

פריים של האלונים הם בלוטים. אלה מהווים מקור מזון חשוב ביותר למגוון בעלי חיים – לצאן, לחזירי הבר, לנמנמן העצים וליערון  – שניהם מיני מכרסמים קטנים, ואף לעורבני. בלוטי אלון מהווים עבורו מקור מזון חשוב. הוא תולש אותם מהעץ, מפרידם מהספלול, מקלף את קליפתם ואוכל את תוכם על עץ כלשהו. קורה שהבלוט נופל במעופו או ב"שולחן האכילה". אף פעם לא ינחת לקרקע לחפשם. וכך מפיצם. יתר על כן – הוא נוהג להטמין בלוטים ולהחביאם ב"מזווה": הוא נועץ אותם בקרקע ומגבב עליהם עפר ועלים. לא תמיד הוא מצליח למצאם אחר כך. וכך הוא מסייע להפצת האלון.

עורבני, אחת מציפורי החורש האופייניות, צילום: עוזי פז

את האלון המצוי מלווה, לעיתים מזומנות, האלה הארצישראלית. היא מוסיפה  הרבה צבע לחורש – הן בסתיו עת היא מבשילה אשכולות של פירות אדמדמים ויותר מכך עת היא נכנסת לשלכת. צבע עליה שונה בעצים שונים, מצהוב וכתום ועד ממש אדום. היא שבה ומתבלטת לעת לבלובה, גם הוא באדום.

אלה ארצישראלית בלבלוב אביבי, צילום: עוזי פז

מתחת לאלון המצוי, מתוך נשר העלים, צומחים פרחים הגדלים בארץ רק בתחומיו של גוש הר מירון ובשוליו. בין אלה בן-חורש רחב-עלים, איריס הלבנון, רקפת היוונית  וכמובן אדמונית החורש (שאליה עוד נשוב):

איריס הלבנון, צילום: עוזי פז

בן-חורש רחב-עלים, צילום: עוזי פז

רקפת יוונית מבצבצת מתוך השלג, המעיד על מועד פריחתה, צילום: עוזי פז

הרקפת היוונית שכיחה למדי ביער אודם. בארץ יש לה נציגות רק סביב פסגתו של הר מירון. עם הקמת הבסיס הצבאי על פסגת ההר נדמה היה כי הגיע קיצה. למרבית השמחה היא נמצאה שוב, לאחר כ-40 שנה, לא רחוק משם.

בין סבכי החורש מתבלטים כתמים בוורוד עז. זהו כליל החורש. כשמו כן הוא. [כליל, לפי המילון הוא זֵֵר, עטרה או מושלם]. הוא "מדבר" בעד עצמו. אין צורך להוסיף. לא בכדי הוא אומץ בגינות הנוי.

כליל החורש על רקע אלוני תולע ומעליהם חורש אלון מצוי, צילום: עוזי פז

ד"ש מאירופה

בהר מירון יש גם חלקות יער. יער, ממש, ולא חורש, ובו עצים בעלי גזע, עם שלכת בחורף ולבלוב ירוק בהיר באביב. כמו באירופה. עצי אלון התולע הם האחראים העיקריים לכך.

אלון התולע מתנשא על גזע אחד ועשוי להתנשא כדי 10 מ' ויותר. הוא אופייני לאזורים קרירים ולחים. בארץ הוא גדל לרוב רק ברום מעל 800 מטרים מעל פני הים. הוא עומד בשלכת וכמוהו גם מלוויו כאגס הסורי והעוזרר האדום.

חלקת יער של אלון תולע על הר אדיר בלבלוב, צילום: עוזי פז

אלון התולע גדל על קרקע יער חומה, העשירה במגנזיום. הוא מעדיף מקומות לחים יותר מהאלון המצוי ונמצא בעיקר במפנים הצפוניים. את גזעיו כרתו והם שימשו לקירוי גגות.
עליו של אלון זה גדולים יותר, רכים יותר ובהירים יותר מעליו של האלון המצוי. לעיתים מזומנות הם נגועים בעפצים (עפץ הוא פצע בשיכול אותיות), כתוצאה מהטלת ביצי חרקים שונים. העץ קיבל את השם תולע כי מחלק מהעפצים הפיקו צבע אדום, ואחד מכינוייו של הצבע האדום הוא תולע.

למרגלות אלוני התולע משתרע, לעיתים קרובות, פטל לביד. להיקלע לסבך שלו ממש לא נעים. הוא דוקרני מאד. פרחיו לבנים ופירותיו דומים לפירות הפטל המצוי, אך קטנים יותר ופחות טעימים.

פטל לביד וזבוב שבא לאבקתו, צילום: עוזי פז

את אלון התולע מלווים לרוב עצים בני משפחת הוורדניים ובהם אגס סורי ועוזרר אדום. פירותיו של האגס הסורי קשים כאבן, פרט לימים אחדים בהם הם אכילים. מאידך – פירות העוזרר טעימים מאד, אף כי את רוב נפחם ממלא חרצן גדול, והציפה, האכילה, דקה למדי.

עוזרר אדום, בן לוויה של אלון התולע, צילום: עוזי פז

בימי הקיץ אך בקושי נבחין באגס הסורי. הוא נבלע בים הירוק. באביב הוא בוהק למרחקים בלובן פריחתו, צילום: עוזי פז

קטלב וסחלבים

עצי הקטלב מתבלטים כל ימות השנה בגזעיהם האדמדמים ובעליהם הגדולים ומבריקים. הם פורחים באשכולות של פרחים פעמוניים, המשתלשלים מקצות הענפים, ולהם גוון לבן-ירקרק.

הקטלב מתבלט במיוחד כעת הבשלת אשכולות פרותיו האדומים והכדוריים. הם ראויים לאכילה וטעימים למדי, צילום: עוזי פז

הקטלב גדל בעיקר במטליות קרקע חרסיתית. זו מתבלטות בצבעה הבהיר ובהעדר צמחים חד-שנתיים על פניה. מאידך על קרקע זו גדלים רוב מיני הסחלבים שבהר. יש הרואים את משפחת הסחלביים כאצולת הפרחים. רובם מוכרים רק ליודעי סוד וח"ן. למשפחה זו יש בארץ כ-35 נציגים. 26 מהם גדלים בהר מירון.

סחלב לבן, על כן נקרא סחלבן, צילום: עוזי פז

הסחלבן צומח ופורח גם בכרמל ובהרי יהודה, אך שם נדיר למדי, ואילו כאן –מצוי למדי. ולידו מיני סחלב נוספים וביניהם הסחלב האיטלקי, הגדל בארץ כמעט אך ורק בגליל העליון.

פרחיו של הסחלב האיטלקי כמוהם כליצנים התלויים על קלונס, צילום: עוזי פז

ואי אפשר לדבר על סחלבים בהר מירון בלי להזכיר את הרצועית, אחד ממיני הסחלבים הנדירים ביותר בארץ. השפית שלה ארוכה וצרה וכמוה כחורצת לשון.

רצועית הגליל. כדי לצלם צילום זה הצלם נאלץ לשכב על גבו, על אבנים וקוצים. היה לא נעים ולא ננוח – אך שווה…, צילום: עוזי פז

בריכות חורף וסלמנדרות

ברחבי שמורת הר מירון יש גם בריכות חורף אחדות. בריכת חורף היא בריכה עונתית, המתמלאת מים עם גשמי החורף ומתייבשת במשך האביב או הקיץ. יש בה מגוון גדול של חסרי חוליות ויש להן חשיבות אקולוגית רבה. בראשית המאה ה-20 היו מאות בריכות ברחבי הארץ. היו ואינן עוד. בהר מירון אותרו 13 בריכות כאלה. כולן, למעט בריכת סאסא, המחזיקה מים כל ימות השנה, מתייבשות בקיץ. באחדות מהן מתרבים שישה מתוך שבעת הדוחיים  החיים בישראל.

ה'בריכה הנסתרת' – אחת מבריכות החורף בהר מירון, צילום: עוזי פז

מבין אלה הסלמנדרה ראויה לאזכור מיוחד. בארץ עובר גבול תפוצתה הדרומי עלי אדמות והיא נמצאת בסכנת הכחדה. הסלמנדרה נראית כמו "צפרדע עם זנב", וניכרת בצבעה השחור שעליו כתמים כתומים בגב. שילוב צבעים עז כזה הוא סימן "בין-לאומי", הקיים גם בבעלי חיים אחרים: "ראה הוזהרת בעל חיים רעיל לפניך!" שילוב זה  הוליד אגדות-עם בארצות שונות. בתלמוד נאמר עליה: "…סלמנדרא שתולדת אש היא – הסך מדמה אין אור שולטת בו".

במהלך הקיץ החם והיבש, הסלמנדרות מסתתרות במערות, בסדקים בקרקע או בגזעי עצים רקובים. כך הן שומרות על לחות גופן. הן פעילות בעיקר בלילות גשומים או ערפיליים, כשהקרקע לחה. לאחר גשמי החורף הראשונים,  הממלאים את בריכות החורף במים הן צועדות אליהן, גם בשעות היום. הן משריצות בהן את צאצאיהן הקטנטנים והשקופים, לאחר הריון שנמשך כמעט שנה. הדרוזים קוראים לסלמנדרה אבו-ריפלן – אבי הערפל או בת ענן.

סלמנדרה שוחה בבריכת חורף, צילום: עוזי פז

האדמונית – מלכת ההר

רבים עולים כיום לרגל אל פרחים ומשטחי פריחה. מצטופפים סביב איריס הגלבוע, הכלניות בדרום-אדום, רקפות יערות קק"ל, או הצבעונים בכורכרי החוף. אל פרחים אלה אפשר להתקרב עם הרכב. צא מהרכב והם שם. להגיע אל אדמונית החורש זה כבר סיפור אחר. מחייב מאמץ. אף על פי כן זה לא מונע מרבים רבים לחפשה. גם אתגר וגם הגמול ראוי. היא פורחת רק במדרונותיו הצפוניים של הר הילל, לא הרחק (יחסית…) מבית ג'אן. ובמקום לנסות לתאר את הדרה: רשות הדיבור לה:

אדמוניות החורש, צילום: עוזי פז

אכן – תמונה אחת שווה אלף מילים. לעיתים אף יותר.

אדמוניות החורש, צילום: עוזי פז

שמה הלטיני של האדמונית על שמו של פאון – רופא האלים במיתולוגיה היוונית, רופא שריפא בעזרת פקעות שורשיה את האלים הדס וארס, ואלים נוספים, בעת מלחמת טרויה. בעיני היונים היא נחשבת כצמח המרפא הראשון שהתגלה לבני האדם. זרעיה המושרים ביין היו ידועים כתרופה לסיוטי-לילה, להרחקת רוחות-רעות למחלת-ירח ועוד.

במחקר אקולוגי נמצא כי חורש צפוף מונע את פריחתה. הצמחים עשויים להתקיים שנים רבות, עם עלווה בלבד. ללא פריחה. במקומות בהם החורש נפתח – אם בגיזום מכוון על ידי רשות הטבע והגנים, ועם ברעיה, פריחתה מתחדשת (תהליך דומה מתרחש גם בשושן הצחור). עובדה זו מעלה את החשיבות של ממשק מתאים לשימור צמחי-הבר. "תן לטבע לעשות את שלו" או "אל-געת" איננה תמיד המדיניות הנכונה כפי שסברו בעבר. לעיתים מזומנות זו מדיניות מוטעית, כמו במקרים של אדמונית החורש והשושן הצחור.