נחל כזיב אינו מכזיב
19/06/2024נחל כזיב אינו זקוק להמלצות. מי מחניכי תנועות-נוער לא פסע לאורכו? טיול "מים לים" - החל ממורד נחל כזיב, דרך פסגת הר מירון והמשך בנחל עמוד, בואך הכנרת - היה מותג. שמו של הנחל הולך לפניו בזכות נופיו וצוקיו, המבצר הצלבני המתנשא מעליו, סבכי-חורשיו ועושר צמחייתו, ומעל כל אלה – לאורכו קול שכשוך המים הזורמים בנחל, ובו בריכות צלולות המזמינות לטבול בהן.
נחל כזיב הוא הארוך והגדול בנחלי הליל המערבי -כ-43 ק"מ אורכו ואגן היקוותו משתרע על פי כ-130 קמ"ר. ראשיתו ביובלים אחדים במרומי שמורת הטבע הר-מירון. הם חורצים את מורדותיו המערביים של ההר לשלוחות שלוחות, ומתאחדים, בין בית ג'אן לחורפייש, לנחל המבתר את חורשי-הגליל המערבי. בתחילת דרכו זהו נחל אכזב. רק שיטפונות-חורף חולפים מדי-פעם בערוצו. אך מעין זיו, הנובע מצפון-מערב למעלות, הוא משנה את פניו והופך לנחל-איתן. נחל ממש, נחל המושך מים כל ימות השנה. מים נקיים. ולאורך גדותיו – שדירת עצי דולב מפוארת. תחושה של חו"ל. האקדמיה קוראת לנחלים המושכים מים כל ימות השנה "נהרות". נחל כזיב אפוא הוא מהיפים ב"נהרות" אלה.
נופי המים
עין זיו הוא הגדול במעיינות הנחל. שפיעתו נעה בין 700 קוב לשעה בחורף לכ-100 בקיץ. שפע זה לא נסתר מאנשי המים. ב-1952 נפרצה דרך תלולה ומתפתלת מאזור מעיליה לעבר המעיין. בערוץ הוקם מכון שאיבה ורוב המים הוזרמו אל מרומי הגליל הצמאים – הן למי-שתייה והן לחקלאות. איש טרם חשב או דיבר על שמירת-טבע.
צילם: עוזי פז
בימי החורף, עת שפיעת עין זיו עולה, והשימוש במים המעלה הגליל יורד, מי העודפים זרמו בנחל. ב-1957 הוחלט לנצל גם אותם. להזרימם בצינור לעבר הגליל המערבי, וממנו למאגר הקישון בעמק. תנאי הכרחי לביצוע תוכנית יומרנית כזו היה פריצת דרך לאורך הנחל. עם דחפורים, קומפרסורים ופיצוצים. "רגל גסה" בחלקת אלוהים הקטנה. ולא זו בלבד – לא הרחק מהצינור המתוכנן נובע, מתוך מערה קטנה, עין טמיר, מעיין קטן יחסית, אך חשוב לקיומה של שדרת עצי הדולב.
הכוונה הייתה לכבול גם את מימיו של עין טמיר ולהזרימם בצינור המתוכנן. אנשי הביצוע של "מקורות", חברת המים הלאומית של ישראל, חלוצים אמיתיים, ללא מירכאות, התמודדו עד אז עם קשיים שהטבע הציב בפניהם: פוצצו סלעים, פרצו דרכים בשיפועים מסוכנים וריתכו צינורות. בנחל כזיב הם נתקלו לראשונה בקושי חדש ובלתי מוכר להם. בדרישות שעד אז לא שמעו עליהן: להתחשב בנוף תוך כדי פריצת הדרך. לצמצם את הפגיעות בנוף. ודרישה נוספת, "שיא החוצפה" – הסירו ידיכם מעין טמיר. על תכבלו אותו בצינור פלדה. השאירו את מימיו לזרום חופשי בנחל. לאחר דין ודברים מייגע, לעיתים גם בטונים גבוהים, התקבלה פשרה: הדרך אמנם נפרצה, אך במירב הזהירות. בקטעים אחדים היא הוטתה מהתכנון המקורי. לשוליה כמעט ולא דורדרו שפכי-עפר וסלעים. וההישג אולי החשוב מכל – עין טמיר המשיך לנבוע מנקרת-הסלע, כמימים ימימה. מימיו המשיכו לגלוש מעל דרגשי סלע ולהתרחב לסדרת בריכות טבעיות, להנאתם של הדגים ורבבות המטיילים החולפים בנחל.
אבל שדירת עצי הדולב, בייחוד בקטע שבין עין זיו לעין טמיר, סבלה. רבים מעציה המפוארים התייבשו, מתו והתמוטטו. למרבית המזל, עם חלוף הזמן, חל שינוי במדיניות של רשות המים מהימים בהם "חבל על כל טיפה" הייתה לא רק סיסמה, אלא מציאות עגומה. הוכרה המשמעות הכלכלית-חברתית של הנוף. עזרה לכך ההתפלה, שצמצמה את השימוש במקורות המים הטבעיים. רשות המים נאותה לתביעה לשחרר מים לטבע ולנוף, וזו עוגנה בחוק. ב-2006 חל מהפך נוסף, ואולי מהותי אף יותר: משרד הבריאות אסר על שימוש לשתייה במים הניטלים במישרין מרוב המעיינות ברחבי הארץ, בשל חשש לזיהומם. רבים מהם נובעים שוב כבימים עברו. כאלה הם שני מעיינותיו הגדולים של נחל כזיב: עין זיו ועין חרדלית, הנובע במורד הנחל, בסמוך לגבולה המערבי של השמורה. מי עין זיו, המתוגברים בדרכם במי עין טמיר זורמים לאורך כשבעה קילומטר בטרם יבלעו בין החלוקים. (לשלימות התמונה יש לציין כי לאורך הנחל נובעים שני מעיינות קטנים נוספים: עין בוסתן ועין מצור).
עין חרדלית נכבל בצינור כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. עם האיסור של משרד הבריאות שוחררו גם מי-מעיין זה לנחל. תחילה שחררו אותם דרך צינור. צינור זה נחתך וכיום המים בוקעים ממנו כשהוא חבוי בקרקעית הנחל. התחושה – נביעה טבעית. מים אלה יוצרים פינת חמד, קלת-גישה, ומאפשרים "טעימה" מנופי הנחל גם ל"מתקשי-לכת". מים אלה נבלעים עד מהרה בחלוקי הנחל ונעלמים.
שרידי עבר
מעל לאחד מפיתולי הנחל, בקצה שלוחה ארוכה, מתנשא מבצר צלבני – המונפור. מיקומו בלב חורשי הגליל ועיצובו מעמידים אותו, ללא ספק, כאחד המבצרים היפים בארץ, אם לא היפה שבהם
המונפור מפארק גורן. פירוש השם מוֹנפוֹר או Montfort הוא ההר-החזק. ביצוריו, חומותיו ומגדל העוז שבו מסבירים את מקור שמו.
הוא "קלעת קוריין" – "מבצר הקרן הקטנה". הוא אכן מזדקר כקרן מעל לקצה השלוחה. ממנו גם שמו הערבי של הנחל -וואדי קוריין. כל הצועד לאורך הנחל אכן קורן מהנאה ומנחת…
ראשיתו של המבצר כחווה חקלאית. במרוצת השנים הוא עבר ידים אחדות ותהפוכות לא מעטות. בשנת 1229 הוא עבר למסדר הטווטוני – הגרמני. אביריו העתיקו לכאן את מפקדת המסדר וכן את הארכיון והאוצרות הרבים שהיו בבעלותם. הם שיפצו את המבצר והפכו אותו לאחת הדוגמאות הבולטות לבניה המבוצרת בימי הביניים בישראל. ביבארס, הסולטן הממלוכי, שם לכך קץ. אולם לפי "העסקה" הצלבנים, שפינו את מבצרם, הורשו ליטול עמם את אוצרותיהם ואת הארכיון החשוב שהיה בו.
הזמן נתן את אותותיו במבצר. חלקים ממנו התמוטטו. אחרים עמדו על סף התמוטטות. בשנות ה-90 החלו עבודות שיקום ושחזור במבצר על-ידי רשות הגנים הלאומיים. הגישה אליו אמנם קצת מאתגרת אך מצדיקה את המאמץ.
יופיו של המבצר ומיקומו עוררו יוזמות תיירותיות אחדות. בהן רכֶּבֶל מפארק גורן או גשר חבלים מעל הנחל. יוזמות אלה מעוררות סוגיות עקרוניות אחדות. הראשונה שבהן – האם נכון לפגוע ולשנות את קו הרקיע של חלקת אלוהים הקטנה הזו ולהכניס לנחל אלמנמט זר? והשנייה – כל הרוצה באמת לבקר במבצר יכול לעשת זאת גם היום. קצת מאמץ ואתם שם. מאמץ זה גורם לוויסות "טבעי" של מספר המבקרים. אין ספק כי כל אחת מההצעות לפיתוח תהווה אטרקציה בפני עצמה, ותמשוך אליה קהל רב, והמבצר, לגבי רובם, יהיה רק בחשיבות משנית. יתר על כן – כושר הקליטה של המבצר עצמו מוגבל. ומעל לכול – האם לא נכון כי הטיפוח בגנים הלאומיים יוגבל רק לשירותים עבור הקהל שבא למקום בזכות מה שיש בו. כבר כיום קיימת, לעיתים הולכות ומתרבות, אתרים אחדים סובלים מעודף-יתר של מבקרים, תופעה הפוגמת בחוויית הביקור של כולם. מן הסתם בעיה זו תתגבר בעתיד. ולכן יש מקום לשאלה האם נכון להעמיס על האתרים מבקרים המגיעים אליו בעיקר בשל ה"אטרקציות" השוליות? ראוי ורצוי לטפח אמצעי-חינוך, המחשה והסברה על האתר? וזהו.
לאורך הנחל יש שרידים נוספים מפועלו של האדם.
מי הנחל שימשו בעבר להפעלת 10 טחנות קמח. כולן נטושות כיום וחלקן מתפוררות. אחת מהן, השוּפאנייה, פעלה עד 1952 והייתה הטחנה האחרונה בארץ שפעלה בכוח המים. גם היא כיום נטושה. טחנות אחדות עומדות על תילן ושוות הצצה.
צמחיית הנחל
גדותיו של הנחל צונחות בתלילות מכתפיו לעבר ערוצו, אולם קיימים הבדלים ניכרים בצומח בין שתיהן.
החורש הצומח על הגדה שמצפון לנחל, זו שפניה כלפי דרום, דליל יחסית. מצויות בו קרחות לא מעטות. בנוסף לאלון המצוי ולאֵלה הארצישראלית גדלים עליו גם חרוב ובר-זית – המעידים כי זהו בית גידול חם ויבש יחסית. המדרון שמולו שרוי רוב שעות היום בצל ועל-כן הוא קריר ולח יותר. כתוצאה מכך החורש במדרון זה סבוך וצפוף. צמרת נושקת לצמרת. בחלקיו הנמוכים, המוצלים והלחים יותר, מתווספים עצים ושיחים "אוהבי לחות". הבולטים שבהם הם כליל החורש, הער האציל והאדר הסורי. זה, האחרון, כמעט ואינו גדל בארץ מחוץ לתחומי הגליל המערבי. בני סוגו ניכרים בפריים, המכונה בפי הבוטנאים דו-כנפית. זו מסייעת להפצת הזרעים ברוח. אבל בשונה מכל מיני האדר הרבים שברחבי העולם האדר הסורי הוא היחיד שאינו עומד בשלכת.
בסוג אדר יש כ- 150 מינים. אחר מהם, אדר הסוכר, הוא הסמל הקנדי (Maple). זה העץ הצובע את הסתיו בצפון-מזרחה של ארצות הברית ובדרום קנדה בצבעי שלכת מרהיבים – מצהוב ועד אדום עז. לא בכדי הצבע של סמל הקנדי הוא אדום.
מתחת לאדר ולער האציל, על הקרקע העשירה בעלי שלכת, משגשגת שְׁרָכִיָּה אֲשׁוּנָה. שרך יפה המוכר בארץ בעיקר כאן ובנחל הסמוך – נחל בצת, אך גם במורדות הגולן ובחרמון. היא נותרת ירוקה כל ימות השנה, בשונה מרבים משרכי החורש וסדקי הסלעים הצומחים בארץ. היא מעניקה תחושה של יערות צפוניים.
בשולי החורש, שקומתו מצדיקה גם לכנותו יער, ובסדקי סלעים, פורח בסוף החורף בן-חצב החורש. קטן, צנוע, אך יפה. בשל צבעו התכול יש הטועים בו וסבורים כי זה יקינתון. בני החצב פורחים לעיתים אחד ליד השני ו"רוקמים" שטיחים תכולים. הוא מוגבל בתפוצתו לצפון הארץ ומדרים רק עד לכרמל.
במקומות אחדים מתבצר במרומי הצוקים השושן הצחור. כך בקרן ברתוּת או בצוקי הר-זיו, שצוקו הנישא נראה ממרחקים, וממנו ניתן לראות את מרחבי הגליל המערבי. "מצפה נשרים" שמעליו, ורחוק כיום מהמסלולים המסומנים, מומלץ ביותר לתצפית: הן על חורשי נחל כזיב והן על מרחבי הגליל המערבי.
פה ושם, ובעיקר במפנה שממול, זה שפניו דרומה, והוא כאמור חמים יותר ויבש יותר, ראויים לאזכור שני צמחים המוכרים בעיקר משמורת התנור: לוע הארי הגדול ומישויה פעמונית. הם מעדיפים סלעי קרטון לבנבנים ופריכים.
לוע-הארי הגדול, שלא כקרובו החד-שנתי מגינות הנוי, הוא צמח רב שנתי. שיא פריחתו באביב המאוחר, ולרוב מתעכבת עד מאי. כצמח-בר הוא מצוי רק באזורים אחדים בגליל. כתמיו הגדולים, בשולי כביש מספר1, ליד אבו-גוש, הם נבטים מזרעים שנלקחו משמורת התנור.
לידו, כאן, כמו גם בתנור, פורחת בפרחים מיוחדי-דמות, מישויה פעמונית. מקור שמה הוא בשמו של הבוטנאי שתיאר אותה לראשנה – אנדרה מישוֹ.
צמח נוסף הגדל בארץ בעיקר בנחל כזיב וליד מבצר עתלית, וניכר בצבעו הכסוף, היא הלענה השיחנית: זהו בן-שיח שעליו ריחניים מאד. סבורים כי זהו פליט תרבות שהובא ארצה על ידי הצלבנים. יש הטוענים כי הוא הובא כדי לסמן, בצבעו הכסוף ובריחו, את השבילים למבצר, ובייחוד לתנועה לילית. אחד משמותיו העממיים הוא "שיבָּה" והוא משמש לחליטה ולתיבול היין. העולים מצפון אפריקה היו מאד להוטים אחריו.
לכתוב על צמחיית נחל כזיב ולא להזכיר את הדולב זה כמו לחגוג את הפסח ולא לומר מצה.
שדירת עצי הדולב מתפתלת לאורך קילומטרים אחדים של ערוץ הנחל, והעצים זקופים וגבוהים. צבע עליהם משתנה במשך השנה מ"אין עלים" בשלכת החורף, החושפת גזעים וענפים כסופים, דרך הלבלוב בירוק בהיר ורענן באביב והמשך בירוק "בוגר" בקיץ ובגווני שלכת, ההולכים ומתעצמים במשך הסתיו.
בסתיו העלים מקבלים גווני חום, צהוב, כתום, ובשנים קרות במיוחד – אף אדום. עלה הדולב, ובמיוחד כשהוא מאדים, דומה מאד לסמל הקנדי, אך מדובר בעצים הרחוקים זה מזה מבחינה משפחתית.
עץ הדולב משיר בסתיו לא רק את עליו אלא גם את קליפתו. זו נושרת כקשקשים גדולים וחושפת את קליפתו הלבנבנה. רבים סבורים כי הדולב אינו אלא ה"ערמון" המקראי, שכן העץ מתערטל ונותר ערום מעליו ומקליפתו.
וגם בעלי חיים
מתחת לעלי הדולב, הצפים על פני המים, להקת דגים. חפף ישראלי שמם.
דגי החפף מצויים בשפע בכל נחלי מערכת הירדן, כגון נחל עיון ("התנור") ונחל משושים. בפרשת המים המערבית הוא נמצא בנחלים מעטים בלבד. בחודשי הסתיו ובראשית החורף החפפים שוחים נגד הזרם ומקפצים בהתמדה ובעקשנות במעלה מפלי-הנחל. ניתן לראותם כך ליד עין טמיר. מרשים יותר מאמצם "לטפס" במעלה המפל של בריכת המשושים.
החפף הוא דג שוכן קרקע, ובהתאם פיו ממוקם בתחתית הראש. באמצעות זוג בינים ("מחושים") שבזויות הפה, הוא מאתר את מזונו שבקרקע, אך אינו מתעלם ממזון הצף על פני המים. בטרם הוכרז הנחל כשמורת טבע נהגו כפריים מהסביבה לערבב לחם עם רסק של פקעות רקפת. הדגים אכלו, הורעלו וצפו על פני המים.
ליד החפפים זוחלת לעיתים "צפרדע עם זנב" שצבע גופה שחור והוא מנומר בכתמים כתומים על גבה. זוהי סלמנדרה. בארץ עובר גבול תפוצתה הדרומי עלי אדמות ובארץ היא נמצאת בסכנת הכחדה.
בעוד אנו מתבוננים בדגים ובסלמנדרה נוכל להקשיב לקולותיהן של שתי ציפורים השכיחות כאן: בראש ובראשונה השחרור. שירתו מלודית, עזה ומתמידה באביב במשך מרבית שעת היום. לכשיוטרד מחיטוטיו בעלי השלכת, בחיפושיו אחר מזון, הוא נס בקול צריחה פתאומי ועז.
שירה יפה במיוחד היא של הגדרון. זו שירה ארוכה ומסתלסלת, מהיפות בין ציפורי הארץ. עוצמתה מפתיעה לגבי ציפור כה קטנה – כשמונה גרם משקלה. בעונת הקינון קולה שולט בסבכי החורש ומתמיד חודשים רבים.
ואם תטיילו בלילה אתם עשויים לשמוע את האוח ואת הלילית.
במשך שעות היום האוח מסתתר בנקיקי הצוקים. הוא מתחיל את פעילותו הלילית בהכרזה על נחלתו בקול מעין או-הו מונוטוני ומתמשך. קול זה מושמע בפסקי-זמן קבועים, מדי 10-8 שניות והוא עשוי להדהד בלילות שקטים עד למרחק 3-2 קילומטרים.
גם את הלילית קל יותר לשמוע מלראות. קולות הזכר נשמעים היטב בלילות סוף החורף והאביב. הפתיחה היא מעין "הווו" ואחריו רצף הברות "הוהוהוהוו", ערב יותר לאוזן מאלה של דורסי-הלילה האחרים.
מי הנחל והחורש רוחשים חיים אך שמי-הנחל שוממים. ממעל אין כמעט צללית של עוף גדול. מהדורסים הרבים שחיו בצוקי הנחל ודאו מעל ערוצו עוד לפני כ- 60 שנה, לא נותר זכר. היכן הנשרים, הרחמים, העקבים, העיטים הניציים והעורבים השחורים שקיננו כאן בצוקים? נחל כזיב היה אז אחד מהמעוזים החשובים לעופות דורסים. הם הורעלו. חבל על דאבדין. האם שמירת הטבע תצליח להשיבם?
כיום אי אפשר עוד לצלם נשר בשמי נחל כזיב….אכן – הו ימים.
ולא ניפרד מהעופות של נחל כזיב מבלי לספר על האירוע הבא: ב-8 בדצמבר 1863 הגיע הנרי בייקר טריסטראם, המוגדר כ"אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל", לנחל כזיב. בדרכו הוא הטריד ממנוחתו דורס לילה גדול. טריסטראם עקב אחר מעופו, זיהה את מקום נחיתתו ואז טיפס אחריו במעלה המדרון. וכך הנציח את האירוע: "היה לי העונג לצוד קטופה (Ketupa ceylonensis) נהדרת […] עניין מיוחד נודע למציאה זו בשל העובדה שבזה גילינו ממש על חוף הים התיכון עוף אשר קודם לכן לא נמצא מעולם מערבה מדרום הודו […] אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי עמל של אורניתולוג נלהב". היום מן הסתם הוא לא היה מעז להתנסח כך…
הקטופה נעלמה מאז מנופי ארץ ישראל, או כפי שהגדיר מי שניסה לעקוב אחריה: "קטופה יוק"…
על שפנים, חזירים ויחמורים
היו ימים ששפנים היו בעלי חיים נדירים בארץ. המקומיים צדו אותם. ואלה שהיו – היו פחדנים "כשפנים". נסו על נפשם לכל חשש. כאן אפשר לציין בסיפוק כי שמירת הטבע ניכרת לעין. הם התרבו וגם התגברו על פחדיהם ואפשר לצפות בהם ובאורחות חייהם ללא קושי רב.
לאורך השביל ניכרות נבירות רבות בקרקע. אלה "סימני דרך" שהותירו חזירי הבר מחיפושיהם אחר מזון. אותם קשה לראות, אלא אם מפתיעים אותם במקום מרבצם בסבכי החורש. הם מרבים להתפלש בבוץ, על מנת לצנן את חום גופם. רשות הטבע והגנים חפרה לשם כך "בריכת שכשוך" על מנת להרחיקם להשתכשך מי הנחל.
בנחל יש גם שלטים:
* תודה להלל גלזמן על עזרתו
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים