ארץ פלגי-מים - בין בניאס חצבני ודן
22/07/2024"אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר". זו ההבטחה האלוהית ליוצאי-מצרים. להבטיח קל, לקיים קשה יותר. ארץ ישראל היא ארץ שחונה, צמאה למים. רק בֵ"אֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְחֶרְמוֹנִ֗ים", כפי שהמקרא כינה את צפון עמק החולה, ההבטחה מתממשת.
כאן מבעבעים מים בשפע. זורמים, שוצפים, מקפצים בין אבנים וסלעים, מים שניתן לשתותם ישר מהמקור. לא צריך ברז, גם לא בקבוק. מים שראוי לטבול בהם, גם לשוט על פניהם. אולם, אם הם ממשיכים לזרום במסלולם, כמאז ששת ימי בראשית, ולא בצינורות פלדה, זה רק בזכות שומרי-הטבע. ב-1966 תכננו מפעלי המים והניקוז בגליל העליון לתפוס את כל המעיינות והנחלים בעמק החולה. לכבלם בצינורות: להשקיית השדות, לתעשייה, לשתייה. "לנצל את המים"? – אמרו שומרי הטבע, "בבקשה, אך לא מהמקור אלא במורד". לאחר מאות מטרים של זרימה טבעית וחופשית. נכון – המשמעות היא הפרש גובה של 13 מ'. נכון. כך לא תוכלו לקבל את המים בגרוויטציה. זה יחייב שאיבה, ולשאיבה יש מחיר, ומחיר זה תקציב, אך תקציב ניתן לשינוי, הזזת סעיף מכאן לשם. ואילו לנוף הזה אין תחליף ואין תמורה. לאחר חמש שנות ויכוחים, בסבבים אחדים, תוך לחצים וגם צעקות, התקבלה ההחלטה כי אין לפגוע במקור הדן. לאפשר לנו להמשיך וליהנות ממנו, ולחי ולצומח להמשיך להתקיים.
נחל חרמון – הבניאס
חז"ל אמרו: "יוצא ירדן ממערת פמייס". הם ראו בו, ולא בדן, את המקור הראשי של הירדן. הם כינו אותו "הירדן הגדול", להבדילו מ"הירדן הקטן" היורד מדן. הם גם סיפרו כי זהו אחד מעיינות תהום-רבה, שבקעו בימי המבול ועם סיומו "ויסכרו מעיינות תהום חוץ ממעיין טבריה, ואבלונים ומערת פמיאס".
אתר הבניאס בציור מהמאה ה-19. ("מערת פמיאס" מימין; נבי אל ח'דר, הוא אליהו הנביא לפי אחת מהמסורות, מתנשא משמאל ולמעלה)
בהמשך הנחל מפלס את דרכו לבין סלעי בזלת. הערוץ נהיה צר ועצמת זרימתו בין החלוקים גוברת. שאון המים נשמע לאורך כל הדרך: מראה עיניים ומשמע אוזניים גם יחד. כל צעד והפתעותיו.
עד שנגיע למצפה מעל למפל שמורת הטבע נחל חרמון בניאס
בהמשך דרכנו נגיע למפל מזווית אחרת. עוצמתית יותר. מרשימה יותר.
שמו הלך לפניו. הרבה שנים חלמנו להגיע אליו. חברים אף ניסו … הם עלו על מוקש. החלום התגשם לאחר מלחמת ששת הימים. תוך ימים לא רבים נפרץ השביל המוליך מכתפי הנחל עד למרגלות המפל.
השביל התלוי בשמורת הטבע נחל חרמון בניאס כמו מכניס אותנו לתוך תוכם של המים השוצפים: לחוש, לראות ולשמוע מקרוב. מראות כאלה נדירים במקומותינו. מי יאמין היום שהתוכנית המקורית של השביל עוררה התנגדויות שונות ומשונות. של "חובבי טבע מושבעים", כמובן… אף הוצא נגדה צו מניעה של בית משפט. התכנון המקורי הותווה לאורך 200 מ'. בית הדין התיר לבצעו אך נקבע כי אורכו של השביל התלוי יהיה כ-100 מ' בלבד… חבל!
נחל שניר – החצבאני
יסודותיו של הגשר הזה עוד בתקופה הרומית, והוא משמש גם כיום כדרך גבול. הנחל חוצה כאן את הגבול בין לבנון לישראל. ובהתאם – עד כאן, במעלה – זהו החצבני, מכאן מטה – נחל שניר.
לירדן שלושה יובלים: החצבני, הבניאס והדן. הם מתלכדים יחד במורד דרכם, ליד קיבוץ שדה-נחמיה.
המערבי והארוך שביובלים אלה הוא נחל שניר, כאחד משמותיו המקראיים של החרמון. כ- 65 ק"מ אורכו. את מרבית דרכו הוא מפלס בתחומי לבנון ואגן ההיקוות שלו משתרע על-פני כ-660 קמ"ר, באזור שופע גשמים. בחורף הוא נושא על-כן שיטפונות רבי עוצמה. הספיקה המרבית שנרשמה בו היא 250 מ"ק/שנייה. לא כך בנחל חרמון ובדן. אגני ההיקוות שלהם קטנים וכמעט ואין בהם זרימות שיטפוניות.
נַבַּע אל-חצבני, קבוצה של מעיינות קטנים, נובעים למרגלות העיירה חצבייה שבלבנון. פעם הם זרמו בנחל כל ימות השנה. כיום כל מימיהם מנוצלים לחקלאות במשך הקיץ והנחל לאורך רוב אורכו הוא נחל אכזב. רק ממעיינות הוואזני, הנובעים למרגלות ע'ג'ר, הופך נחל שניר לנחל איתן, נחל הזורם כל ימות השנה. ספיקתם של המעיינות אלה מגיעה, במשך הקיץ, כדי 6-5 מ"ק לשנייה. ספיקה מכובדת. די קרוב לזו של הדן .לא בכדי הסורים תכננו להטותם לתעלה, יחד עם מי הבניאס, שתזרים אותם אל הירמוך, תעקוף את ישראל והכנרת ותמנע את הכדאיות בהקמת המוביל הארצי. הלבנונים שואבים כיום כשליש ממימיו לשדותיהם. היתר, וזה לא מעט, זורמים בנחל.
בקיץ זהו נחל רגוע. נעים לטייל בשביל שהותווה לאורכו. מימיו קרירים וצלולים. לאורך השביל סלעים מכוסים בנטף נחלים, ושערות שולמית משתלשלים מהם. ולאורכו שדירה עצי דולב, ערבה ותאנה המתפתלת במקביל לפיתולי הנחל.
שיטפונות רבי עוצמה זורמים בו. כתפיו מתרחבות, מימיו סוערים וצבעם כקקאו… העצים המלווים אותו עומדים בשלכת. נהוג לכנותם "יער-גדות" אך רוחבו של "היער" כה צר שעדיף לכנותו "שדירת-גדות".
בשדרת-הגדות צומחים מיני עצים אחדים אך כשיש דולב מי יעיף מבט באחרים? ללא ספק מהמפוארים בעצי הארץ. עד 20 מטר גובהו וקוטר גזעו עשוי להגיע לשני מטרים. בספר יחזקאל, המדבר בשבחו של גן אלוהים, נאמר: "וְעַרְמֹנִ֥ים לֹא־הָי֖וּ כְּפֹרֹאתָ֑יו כָּל־עֵץ֙ בְּגַן־אֱלֹהִ֔ים לֹא־דָמָ֥ה אֵלָ֖יו בְּיָפְיֽוֹ", וספר בן סירא מוסיף ומציין היכן הוא צומח: "וְהִתְרוֹמַמְתִּי כְעַרְמוֹן עֲלֵי מָיִם". ערמון – מלשון ערום, ואכן העץ משיר הן את עליו והן את קליפת-גזעו. הוא נותר ערום ועריה. סביר כי ערמון היה שֵם העץ בראשונה, ולא ברור על מה ולמה איבד את שמו לדולב.
לקראת השלכת עליהם של העצים השונים מקבלים גוונים בין צהוב לחום ולאדום. יש הבדלי צבע בין עץ לעץ ויש הבדלים באותו העץ בין השנים השונות, בהתאם לטמפרטורות בסתיו.
בעלים האדומים יש דמיון רב לסמל הקנדי, אך הסמל הזה מעוצב לפי עליו של עץ אחר – עץ האדר, עץ שכיח מאד בקנדה ומתבלט מאד בשלכתו הססגונית. כדאי לזכור ולדעת – מיון הצמחים נקבע על פי מבנה פרחיהם ולא לפי צורת עליהם.
לאורך הנחל גדל שבטבט גדול. במבט ראשון צמחיו נראים כמשתלת אורנים. בארץ הוא נמצא כיום רק לאורך נחל שניר . לפני כ-70 שנה ראיתיו גם בנחל שורק. כאן הוא נעלם מבלי להותיר עקבות.
השבטבט הגדול הוא "מאובן חי". הוא שריד לקבוצת צמחים גדולה ששגשגה על פני כדור הארץ לפני כ-300 מיליון שנה. רבים מבניה היו עצים. קבוצה זו שגשגה בעיקר בנופים ביצתיים. העצים שמתו שקעו בביצות והפכו, במרוצת הדורות, לפחם -אבן, הוא הפחם המשמש בתעשייה בימינו.
גבעוליו של השבטבט מכילים גבישי צורן רבים. המתיישבים הראשונים בארה"ב השתמשו בהם לצחצוח כלי המטבח, מעין "ברזילית" של ימינו. על כן שמו העממי של השבטבט באנגלית הוא scoring rashes, דהיינו "שרביטי שפשוף".
צמח ייחודי לארץ פלגי מים, ולו פריחה ייחודית, הוא החלביב היווני. חלביב – כי לכל פגיעה בעליו או בגבעוליו הוא מגיר מוהל חלבי לבן. זהו מטפס העשוי להגיע לגובה 10 מטרים. מוצאו מדרום-מזרחה של אירופה. כאן הוא מגיע לגבול תפוצתו הדרומי עלי אדמות. מנגד, לאורך הבקעה מצוי חלביב רותמי, שמוצאו ממזרח אפריקה ובבקעת כינורות מגיע לגבולו הצפוני ביותר. עוד מפגש בין צפוני ביותר לדרומי ביותר המתרחש בתחומיה של ארץ ישראל.
הדן
דן הוא המקור השלישי של הירדן.
חז"ל שאלו "למה נקרא שמו ירדן?" והשיבו "שיורד מדן".
הדן הוא הגדול והחשוב במקורות הירדן. יתר על כן – זהו המעיין הגדול ביותר בארץ-ישראל. ספיקתו כ-240 מיליון מ"ק/שנה, לערך כמו נחלי שניר וחרמון גם יחד. יש לו זרם של ממש. זרם שספיקתו משתנה אך מעט בין חורף לקיץ. בחורף היא עשויה לגדול כדי פי 5 מזו של הקיץ בעוד שבנחל שניר הגידול בספיקה עולה בתקופה זו כדי פי 250.
מי הדן נובעים בשתי קבוצות של מעיינות. אחת מהן מונה חמישה מעיינות. הם בוקעים, מה מוזר, במרומיו התל ולא למרגלותיו. הערבים קראו להם עין אל-קאדי. קאדי הוא שופט, דהיינו דן. הבסיס לשמותיהם הערביים של אתרים רבים ברחבי הארץ היה בשמותיהם המקראיים. כך יפו, אשדוד או באר-שבע. דומה כי כאן זה מקרה יחיד בו השם התנכ"י תורגם לערבית. בעברית שם המעיין הוא עין לשם. התל טומן בחובו את עברה של דן המקראית, היא ליש, היא גם לשם.
קבוצת המעיינות העיקרית נובעת למרגלות התל. יוסיפס פלוויוס כינה אותם "הירדן הקטן" ובפי הערבים עין א-לדן. כיום אין רואים את מקום השפיעה הטבעית. בשנות ה-50 של המאה ה-20 תה"ל (תכנון המים לישראל) הקים סכר והיטה חלק מהמים לקו "הירדן המזרחי".
על התל – כפר קטן. שריד לא נותר ממנו. לידו – מטע של צפצפה מכסיפה. השלטון העות'מני הביא עץ זה ארצה בשל גזעו הגבוה והישר, לשמש כעמודים ומרישים לקירוי הגג.
כן, כן – ג'מוסים מתפלשים במה שיהיה מקור השתייה החשוב ביותר של ישראל.
עוצמת המעיין, והעובדה שהוא נובע מעשרות נביעות נפרדות, עוררה את הדמיון של הפלאחים המקומיים. כך נולדה האגדה על אברהם, שהתחבא בסבך מפני נמרוד ואנשיו. רודפיו הבעירו אש בסבך ואברהם ביקש: "האש – היי נא קרה ושלום על אברהם". כך פרץ מעיין קר. אנשי נמרוד מיהרו לסתמו, והוא התפרץ במקום אחר. כך פעם אחר פעם. מעניין כי באוּרְפָה, שבדרום תורכיה, מספרים סיפור דומה… מי הדן הם מים קרים, מקפיאים כל מי שטובל בהם (בדומה כך גם מי נחל חרמון), אולם הטמפרטורה שלהם היא 14.5 מעלות.
עד 1965, עת רשות שמורות הטבע, טיפחה את שמורת הטבע תל דן ופילסה בה שבילים אחדים, תל דן היה סבך בלתי חדיר כמעט. צמרות עצים חופות ממעל ומטפסים שונים משתרגים עליהם ומשתלשלים מצמרותיהם. תחושה של ג'ונגל. התחושה נותרה אך אפשר לטייל בה כיום.
בשמורת הטבע תל דן נבחין בין הסבך התחתון לסבך העליון. ההבדל לא רק במיקום אלא גם בהרכב הצומח. בסבך התחתון שולטת המֵילה הסורית. זהו עץ המגיע כדי 18 מ' לגובה והיקף גזעו של אחד מהעצים הגיע ל-2.70 מ'.
כל קרוביה של המילה הסורית צומחים באזורים ממוזגים, והם מפארים את יערות אירופה. בארץ זהו הגבול הדרומי למילות למיניהן. בקיץ היא יוצרת סבך אפלולי. בחורף היא משירה את כל עליה ואז מתגלה מראה שטוף-שמש.
בסבך התחתון מסתתרים שיחים אחדים של פרע ריחני. רוב ימות השנה אינו מושך כל תשומת לב. אך אם נחלוף לידו לעת פריחתו, בין יולי לאוקטובר, לא נוכל להתעלם מפרחיו הצהובים והגדולים.
הפרע הריחני הוא צמח נדיר בארץ. תפוצתו כמעט ואינה חורגת מארץ פלגי מים.
צמח נדיר אף יותר, ונמצא כיום רק בתחומי תל דן – על גדות נהר הדן ועל איים בתוכו, היא גַּפִּית הביצה. תפוצתה העולמית רחבה אך בארץ היא נמצאת רק כאן.
נחליאלי לבן, המוכר כאורח לחורף, דוגר מדי פעם, על אי בתוך זרם הדן. כאן הוא מצדיק את שמו, אותו נתן לו מנדלי מוכר-ספרים: "שם העוף הזה…הוא מפני שדרכו לשכון אצל נחלי מים"
בסבך התחתון מסתתרת טחנת קמח. היא פעלה עד 1948.
בסבך העליון כמעט ואין עצי מילה. כאן שולטים, ללא עוררין, עצי הער האציל. אחדים מהם נושאים את צמרתם כדי שמונה מטרים. עצים ממש ולא שיחים כמוכר בחורשי הארץ.
ההבדל בין הסבך התחתון לעליון מתבטא גם בקולות הרקע. ברחבי הסבך התחתון נישא קול געשם של מי הדן. בסבך העליון המים שקטים, זורמים לאיטם, מתרחבים לבריכות צלולות.
ואם גן עדן סביר שיהיו בו עצי תאנה על עליהם. רצוי שיהיו גדולים… לאחר שאדם וחווה אכלו מפירות עץ הדעת הם התביישו בעירומם, "ויתפרו עלה תאנה" וכך פתרו את הבעיה.
שקט שורר בסבך העליון. נשמע רק רחש העלים הנרמסים בהליכה. לפתע קול עז ומתגלגל. ציפור קטנה, צטיה שמה, שבה ומכריזה על נוכחותה. זה באביב ובקיץ, עת היא תוחמת ומכריזה על נחלותיה. בחורף מרבים לשמוע את אדום החזה. הוא מרבה להסתתר בסבכים וקשה לראותו, אך אינו מפסיק להשמיע קריאותיו בצליל מתכתי, החוזרות ונשנות.
אדום החזה מסתתר בסבכים. קשה לראותו, אבל בימי החורף, אי אפשר, שלא לשמוע את קולו המתכתי, החוזר ונשנה.
ואי אפשר להשלים "סיור" בתל דן מבלי לציין את הסלמנדרות. לא קל לראותן, אבל הן שם. ורבות למדי.
ז"ל
והיו בתל גם שני עצי ענק, בני מאות שנים. נוסעים שחלפו במקום וציינו אותם: מהם במילים מהם בתרשימים ובמפות. ואחרים ציירו אותם.
משמאל גזע של אלה אטלנטית. במרכז עץ אלון מצוי, שהיה עץ מקודש, כפי שמעידים הסמרטוטים הקשורים לענפיו. סמרטוטים היו התחליף המקובל באותם ימים לפתקים ששמים היום בכותל– בקשת, משאלות וערובה לבריאות.
האלון נפגע תחילה באש מטיילים, שהבעירו אש בתוך גזעו החלולו. הוא הוכרע סופית על ידי דחפור של צה"ל ב-1965. שנתיים אחר כך נשרפה גם האלה באותה "שיטה" שכבר הוכיחה את יעילותה באלון המצוי… אין על "חובבי הטבע"… לשני עצי-ענק אלה לא נותר זכר בשטח. מזל שיש לנו ציור המספר את הסיפור.
אם ריבון עולם אכן שפט, מיהו הגדול החשוב מכולם, כבשירה של רות חפץ, מן הסתם תחת האלון הזה היה המקום.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים
דפים קשורים