על גדות מכתש רמון
11/09/2024"ארץ המכתשים" – אזור טיולים מבוקש ומונח מוכר וידוע, גם בקנה-מידה בינלאומי. "ארץ" זו נמצאת ברשימת אתרי-המורשת העולמיים, שהוכרזו על ידי אונסקו". "ארץ" זו כוללת שלושה מכתשים וכולם בתחומי שמורת-טבע הר הנגב.
לא כך היה עד לראשית שנות ה-40 של המאה ה-20. הנגב היה אז, בפקודת ממשלת המנדט הבריטי, אזור צבאי, מחוץ לתחום לאזרחים – למעט הבדואים המעטים שהתגוררו בו. בספרי הלימוד של אותם ימים אין זכר למכתשים. מכתש היה אז רק הכלי לכתישת קפה. המכתשים הופיעו אמנם במפה של הצבא הבריטי משנת 1914, אך למי הייתה גישה אליהן? סוד צבאי.
בשנת 1942 נתקלו מטיילי "המחנות העולים", במסע רגלי מסדום לרביבים, בתופעת נוף מדהימה: "בור" ענק, שקירותיו הצבעוניים מתנשאים מאות מטרים ומקיפים את "הבור" סביב סביב. 360 מעלות. רק חריץ קניוני צר ומפותל אפשר חדירה לתוכו. הם קראו לו מכתש. בהמשך מסעם התברר כי ברכסי הנגב הצפוני פעור מכתש נוסף. הראשון נקרא המכתש הקטן והשני המכתש הגדול. זמן קצר אחר כך התגלה מכתש נוסף, המכתש הענק – מכתש רמון.
כשמתכננים טיול לנגב נהוג לומר "אני יורד לנגב". יורד? נכון שבמפה הצפון למעלה והדרום למטה, אבל גובהו של הר רמון, שבמערב מכתש רמון, הוא 973 מטרים מעל לפני הים. ואילו גובהו של הר הגמל, שבשולי מצפה רמון, הוא 857 מעל לפני הים. אז יורדים או עולים לנגב?
בין הישימון לערבה
החזאים נוהגים להכריז בחגיגיות "היום מתחיל האביב", ואנחנו נוהגים לומר כי הפרחים פורחים באביב. הסינים, מאידך, אומרים כי "פריחת הפרחים זהו האביב" ללא תלות בתאריך הקלנדרי. ואני לא מתווכח עם כמיליארד וחצי סינים… בהתאם – יש שנים שהאביב כלל אינו מגיע בהן לאזור מכתש רמון. בשנים אלה יורדות כאן טיפות גשם מעטות בלבד. והצמחייה בהתאם. רובה רדומה באדמה, אם כזרעים ואם כפקעות ובצלים. אך יש שנים בהן נפתחות ארובות השמים. אז עשויים לרדת כאן 100 מ"מ גשם עשויים לרדת ולעיתים אף יותר. בשנים כאלה האביב חוגג כאן בשפע ירק ופרחים. ממש לא מה ציפיתם מהמדבר.
אם כן מהו בעצם המדבר? נקדים ונאמר – מדבר אינו בהכרח מרחבי דיונות המשתרעות מאופק לאופק כדימוי המקובל. מדבר גם אינו בהכרח אור חם. את הלילות הקרים ביותר בטיוליי אני זוכר ממצפה רמון. באזור זה גם השלג שב ומפתיע מדי שנים אחדות.
מדבר הוא אזור שמשקעיו מעטים. בהתאם לכמות המשקעים הממוצעת הוא מתחלק לשנים: ל"ערבה" ולישימון. (ונא לא להתבלבל בין "ערבה" בוטנית לאזור הגיאוגרפי הנקרא ערבה). הסימן המובהק ל"ערבה" הוא שהצומח בה פזור על מלוא המרחב – בערוצי-הנחלים כמו גם במורדות-ההרים.
מהר גמל ודרומה עולם אחר. למגלות מצוק הרמון מתחיל הישימון. הצמחייה שבו גדילה רק בערוצי הוואדיות, כמו בתחתית המכתש. מרחבי החמדות שביניהם חשופים מכל צמח.
קו המצוק הצפוני של הרמון הוא הגבול בין הערבה לישימון, בין מדבר למחצה למדבר הצחיח. כאן הוקם, בתקופת המלוכה הישראלית קו החיץ בין יישובי קבע לנוודים. כאן הגבול בין מה שהבוטנאים מגדירים כחבל האירנו-טורני לבין החבל הסהרו-ערבי. קו זה הוא גבולם הדרומי של צמחים אחדים שהגיעו לכאן מאזוריה הגשומים של הארץ כגון החלמית הגדולה והחלמונית הגדולה. בו בזמן זהו קו גבול צפוני לצמחים שהגיעו מאזורי המדבר החמים שבדרום, כגון פָגוֹנְיָה רכה או שיטה סוככנית. זהו גם קו גבול לבעלי חיים אחדים. חרדון מצוי ולטאת עין-הנחש העדינה הדרימו עד כאן ואילו חרדון סיני וחרדון-צב מצוי הצפינו עד למרגלות מצוקי הרמון. הזואולוג פרופסור שמעון בודנהיימר היה הראשון שזיהה את העובדה הזו והקו, על-כן, נקרא על שמו.
בין בה"ד 1 להר רמון
בשולי הכביש שבין בית ספר לקצינים להר הר רמון ניצבים עצים גדולים. קשישים. עבי גזע ולהם צמרות גדולות. אלה הן אלות אטלנטיות. פרט לשניים-שלושה חריגים גם הן מגיעות כאן לגבולן הדרומי.
כ-1,400 עצים כאלה, שגילם נאמד ב-1000-600 שנה, גדלים בשולי הוואדיות בהר הנגב. הם "אומרים" בשפתם כי טרם הגענו למדבר האמיתי. קוטר גזעיהן עשוי להגיע לשני מטרים וצמרתם מתנשאת כדי ל-15 מטרים. נחל אֵלָה והר חורשה הנמצאים בסמוך אינם נושאים אפוא את שמם לשווא.
שיחי רותם המדבר עשויים להתנשא בוואדיות במערב הרמון כדי 2.5 מטרים. בשנים הגשומות כל אחד מהם מפריח ריבוא של אשדות פרחים לבנים וריחניים.
יש המכנים את הרותם "שקדיית המדבר". אך במערב הרמון, לעיתים לא רחוק מהאלות האטלנטיות גדלה "שקדיה" אמיתית – שקד הרמון. שקד זה נחשב כמין אנדמי להר הנגב, דהיינו הוא גדל כאן – ורק כאן. עובדה זו אינה מונעת את מרירותם של זרעיו.
בוואדיות שבאזור צומח עוד שיח גדול. קרקש צהוב שמו. גם לו פרחים פרפרניים אך שמו מעיד על צבעם. הוא עשוי להתנשא כדי שישה מטרים.
הבדווים בדרום הארץ ובסיני נהגו לקלף את קליפתם החומה של ענפיו ולהכין מאחד מהם מקל אישי. סביר כי זהו המקור לשמו בפי נזירי סנטה קטרינה "מטה אהרון". שיח אחד שלו גדל בתחומי המנזר, ליד פטל גדול עליו מספרים הנזירים כי זהו הסנה שלא אוכל באש…
אל פרחי הקרקש נמשכים פרפרי כחליל הקרקש. זה פרפר אנדמי לנגב המרכזי, לסיני ולצפון ערב.
הנקבה מטילה את ביציה על הקרקש, והזחלי אוכלים את עליו ומתגלם ביניהם. בהעדר גשם הגולם עשוי להמתין אף שלוש שנים עד שיבקע.
על המדרונות מסביב צומחים, כאמור, בני שיח רבים. בשנים הגשומות הם יצרו באזור בארות לוץ "גן פורח". הצמח ששלט ב"גן" הזה היה שמשון הדור. שמשון זה גדל באזורים שונים של הנגב ומצפין עד לכיש, אך בעוד שבכול תחומי תפוצתו האחרים לפרחיו צבע אחד בלבד – ורדרד-סגול, באזור בארות לוץ הוא פורח גם בארגמן, בוורוד ובלבן. חפצתם לראותו בשיא פריחתו? היה עליכם להשכים. הפרחים נפתחים עם זריחת השמש אך עד הצוהריים השירו כבר את עלי הכותרת שלהם. שמו מלשון שמש.
ליד בארות לוץ הוא פורח בשלל צבעים: לבן, סגול, אדום וארגמן. זה ליד זה. חגיגת צבע אמיתית. בנגב.
ובין השמשונים פרחו גם עשבוניים רב-שנתיים שופעי פריחה סגלגלה. מקור החסידה השעיר שמם.
אולם זה נוף של העבר. כיום לא נוכל עוד לראותם. רוב בני שיח מכורסמים, אפשר לומר מכוסחים, לעיתים עד לבסיסם. זו תוצאה של מרעה הפראים.
עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 היו עדיים פראים חופשיים באתרים אחדים במזרח התיכון. אז נכחדו. רשות הטבע והגנים, במסגרת החזון על שיקום עולם החי המקראי, הביאה ב-1968 פראים אחדים לחי-בר ביוטבתה. הם התרבו וב- 1983 שוחררו הראשונים במכתש רמון. היום, לפי האומדן, מצויים בטבע מאות פראים. אפשרי כי זו הייתה הצלחת-יתר…
סביר כי מדי פעם נראה "חמורים" 7אם נרצה לדייק – אלה הם פראים. במסגרת הרעיון להשיב לארץ התנ"ך את חיות התנ"ך, הובאו, ב-1968, 11 פראים ל"חי-בר" יוטבתה כגרעין רבייה. עד מהרה הם התאקלמו והחלו להתרבות. ב-1983 הוחלט להתחיל ולשחררם לטבע. אברהם יופה, מנכ"ל רשות שמורות הטבע באותם ימים, ושרק בזכותו הפראים הגיעו ארצה, נהג לצטט את ספר איוב: ו"לכשתשאל שוב השאלה 'מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי' אוכל לומר אני"… מאות פראים מסתובבים כיום ברחבי נגב ובעיקר סביב מכתש רמון. על פניו הישג אדיר. הגשמת חלום.
בעלי חיים לאורך הכביש
את הפראים אפשר, לעיתים מזומנות, לראות תוך כדי הנסיעה. הם גדולים ובולטים. חדי-העין יוכלו לראות לאורך הכביש גם בעלי חיים נוספים. אחת מהן היא הסלעית לבנת כנף. היא בולטת בנוצותיה השחורות, צבע שאינו שכיח בין חיות הבר במדבר.
ליד הסלעית שרוע לעיתים, על פני הסלע, חרדון מצוי, אך זהו חרדון מצוי דרומי. הוא שונה מהחרדון המצוי שליד מקומות היישוב בפרטים אחדים, ובין היתר בכתם הכתום ליד עינו.
בחלקו הדרום-מערבי של מכתש רמון נמצא חניון מוסדר, עם מגרשי-חניה, מקום לינה, שירותים, ברזי מים חאן בארות.
זהו מערך של 17 בורות לאגירת מים ששימשו את המתיישבים במקום כדי שיהוו חיץ בין נוודי ופושטי המדבר לבין המדינה שמצפון נבנו במאה העשירית לפנה"ס בתקופת המלוכה הישראלית. במקום שרידים חוות חקלאיות קדומות. הבורות הגדולים מחזיקים מים כשלושה חודשים אחרי שיטפון. לעת ערב המים חמימים וטובים לשחיה. הבורות הטובים ביותר במערכת הם הבור שמצפון לחניון (בור המים הטובים), ושני הבורות שממזרח לחניון (הבור הקטן והבור המרכזי). כל הבורות המערביים (הגדול, הקטן והמרכזי) חפורים כבורות פתוחים לחוואר הרך של תצ' פצלי אורה ולכן הם מדופנים באבני גוויל ואילו כל הבורות המערביים חצובים בתצורת תמר שמתחת לפצלי אורה. לכן הבורות המזרחיים חצובים כמאגורות בשכבות החוואר שמנצלות את דרגשי הסלע הקשים של תצ' תמר שיוצרים כמעין מפלים קטנים בערוצים שממזרח לרכס הראשי של בורות לוץ. כדאי לשוטט במקום ולמצוא בורות נסתרים, ובוסתנים עזובים. דרך עפר עבירה לכל רכב מוליכה מהכביש אל מגרש החניה במקום, ניתן ללון במקום ויש ליד מגרש החניה פחי אשפה, שילוט מסודר, שירותים וברזים.
צילום: עוזי פז
בורות לוֹץ הם מקבץ של 17 בורות מים, שנחפרו בהר הנגב לפני כ-3,000 שנה בתחום של כ-2 קמ"ר. חלקם מתמלאים, גם כיום, במים מדי חורף. בעלי חיים שונים באים לשתות בהם. בולטות הקטות המגיעות בלהקות בשעות הבוקר המוקדמות. מגיעות בעיקר קטות כתר וקטות גדולות.
הקטות תשתנה ותפרחנה לדרכן – לחפש זרעים במדבר. על הקרקע תישאר מדברית הפסים – אחת ממיני הלטאות המדבריות, המסתפקות במועט.
בהר הנגב פרחים רבים. מהם יפים ביותר ומפתיעים בנוכחותם כאן. יש העולים אליהם לרגל מדי אביב של שנה גשומה. בהם צבעוני הנגב, צבעוני ססגוני, כחלת ההרים ועיריוני צהוב. עוד נשוב אליהם, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אחד הצמחים המיוחדים והמוזרים של אזור זה הוא ריבס המדבר, הוא נראה כאן כטעות דפוס. עלים גדולים ורעננים. מה להם ולמדבר?
ההסבר הוא שעליו הגדולים של ריבס המדבר מתפקדים כקולטי-גשם, והחריצים העמוקים שעל פניהם משמשים כמרזבים, המנתבים את טיפות הגשם אל השורש. ריבס המדבר התגלה רק ב-1944 על ידי הבוטנאית נעמי פיינברון. לצמח זה תפוצה עולמית מוגבלת לנגב ,לדרום ירדן ולצפון ערב.
מכתש רמון אינו רק תופעה גיאולוגית ייחודית ותופעת נוף מרהיבה. בו ומסביבו מצויות תופעות טבע רבות שראוי לתת להם תשומת לה.. וכראש וראשונה, כמובן היעלים. לא צריך לחפשם. הם כבר יחפשו אתכם. חרף האיסור להאכילם, וחרף פקחי רשות הטבע והגנים, המטיילים (חסרי המודעות והמשמעת) מאכילים אותם.
די ברשרוש צלופן של חבילת במבה והיעלים ם יגיעו בריצה. האימהות מובילות את הגדיים הקטנים שלהן, ללא חשש אל הכביש ועל הכביש ואינן מתחשבות בקווי ההפרדה…
הם מסתובבים בחוצות מצפה רמון כאזרחי כבוד. מי כאן בעל הבית?
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים