ושבו ראמים לגבולם…
21/07/2024החד קרן – אגדה שהפכה למציאות
זה קרה בראשית 1955. 482 כלי-רכב התקבצו אי שם במדבר נפוּד – ים החולות הענק המשתרע בצפון חצי האי ערב,. היו אלה כלי-רכבם של נסיכי-הנפט ושיח'ים שהוזמנו על ידי המלך סעוד – מלכה של ערב הסעודית באותם ימים – למסע ציד. אל הציידים נלווה מערך לוגיסטי שנועד לספק את כל צרכיה של הפמליה הנכבדת – מים, מזון, דלק, אוהלים וכמובן – שפע של משרתים. אֲדוֹנֵי המדבר, שחצו במהלך הדורות את ים החולות על גבי "ספינת המדבר" גילו, בעקבות העושר שהתגלגל לידיהם אך זה לא מכבר מ"הזהב השחור", את האפשרויות שפתח לפניהם הרכב הרב-מינועי. מסעות ציד מעין זה, ולו גם בהיקף קטן יותר, הפכו לאופנה מקובלת. בחוגים אלה ציד אינו רק "ספורט". זהו בילוי חברתי והוכחה לגבריות.
כלי הרכב התפרסו מדי בוקר במרחב ויושביהם ירו על כל מה שזז: ברדלסים, צביים, חוברות וקטות. באחד מימי הציד האלה ירה המלך סעוד, במו ידיו, כך סופר, בכמאה צביים. הם לא הקפידו לתעד את "יבולם" ולכן איננו יודעים מה אמת ומה דמיון, והאם ניצודו גם ראמים באותו מסע. כנראה שלא. במסעות קודמים, ולו גם בקנה מידה קטן יותר, הראמים כבר הוכחדו.
במחצית השניה של המאה ה-20 שרדה רק אוכלוסייה אחת של הראם הלבן – במרחבי החול הענקיים המשתרעים בדרום חצי-האי ערב. אוכלוסייה זו מנתה אז אלפי פרטים.
מיהו הראם הלבן?
אחד החוקרים תיאר את הראם הלבן כבעל חיים שגופו מזכיר פוני קטן (משקלו כ- 150 ק"ג וגובה כתפיו כ- 90 ס"מ) ולו ראש של צבי, רגלי פרה וזנב סוס. עיניו היפות שימשו מקור השראה למשוררים בעולם הערבי.
הראם הלבן מוכר גם כראם הערבי. זהו אנטילופה בינונית בגודלה. צבע פרותו לבן, למעט רגליו השחורות וכתמים שחורים אחדים בראש. הצבע הלבן מוכר כצבע הסוואה בבעלי חיים בקוטב. מה לו ולמדבר החם? מסתבר כי תפקידו כאן שונה בתכלית. הוא דוחה את קרינת השמש ומקטין את עומס החום על הגוף. בחורף, עת קריר יותר, הפרווה הופכת לאפרפרה ואז קולטת יותר חום. הוא ניכר גם בפרסותיו הרחבות. אלה מאפשרות לו לנוע ביתר קלות על פני החול הפריך. ולא נשכח את קרניו. הן ארוכות, זקופות ומחודדות. אורכן עשוי להגיע למטר וחצי. פיגיון אימתני. באפריקה נצפו נקבות ראם, אמנם ממין שונה מהראם הלבן, ששיפדו למוות לביאות, שניסו לתקוף אותן או את עופריהן. קרניים אלה עלולות לסכן גם את שכניהם בגני חיות. כדי למנוע את פגיעתן הרעה מלבישים על קרני זכרים תוקפניים במיוחד צינורות גומי.
קרניים אלה משמשות כמקור לדימויים אחדים במקרא כגון: "כתועפות ראם לו" (במדבר כ"ד 8) או "וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג 17).
באפריקה, מצויים שלושה מיני ראם. הראם הלבן הוא הנציג היחיד לסוגו מחוץ לאפריקה.
לראם הסהרה, לאחד מהראמים באפריקה קרנים נטויות לאחור. הוא עמעט הוכחד במכורתו ובלבים הראשונים של החי-בר המחשבות ראו בו גם מרכז רבייה לחיות אפריקאיות נכחדות ראם הסהרה היה אחד מהם.
הראם הלבן חי בעבר במדבריות במזרח התיכון, אולם אין הוכחות למציאותו בארץ במאות השנים האחרונות. המימצא הארכיזואולוגי דל ואינו יכול לשמש כהוכחה למציאותו בארץ בתקופות היסטוריות. מאידך, דמותו המעוצבת בשברי אבנים תקועות בקרקע במקדש הנאוליתי, שבשולי בקעת עובדה, והופעתו בחרוטות סלע באזור אילת, במזרח סיני ובדרום ירדן עשויים לרמוז על שכיחותו בדרום ישראל ובסביבתה באותם ימים קדומים.
הבדואים והראם
הבדואים ראו בראם יעד מועדף לציד. הם האמינו כי הצד ראם, ואוכל את בשרו, זוכה לא רק לסעודה טעימה אלא גם "נטען" בתכונותיו של הראם: אומץ, התמדה וחסינות מפגיעת כדורי רובה. שימוש רב היה גם לאבריו האחרים: השומן והדם, שנשמרו מעורבים במלח, כשהם עטופים במעי של הראם, שימשו לחיסון מהכשת נחשים. השומן מנע גם סבל מכאבים. אכילת המוח נועדה לריפוי שיתוק. האפר שהתקבל משרפת הפרסות היווה מזור לכאבי שיניים. את מיצי הקיבה שתו. הקרניים הארוכות שימשו כחליל, מהעור הכינו נאדות למים ומעור הצוואר, העדין יותר, כפפות הדרושות לציד בעזרת בזים. בקיצור – בית מרקחת וסופרמרקט גם יחד. הם נהגו לצאת לצוד אותו על גמל.
הראמים עשויים לנוע במרחבי החולות, על פני אלפי קמ"ר, בחיפושיהם אחר מזון.
במעקב אחד פרט מסוים נמצא כי הלך, כמעט לא הפסקה, 155 ק"מ, כמרחק שבין ראש הנקרה לתל אביב. בטבע, בשונה מהתנהגותם בשבייה, הראמים חשדניים מאד וממהרים לנוס לנוכח כל סכנה. גם גמל נכלל בהגדרה זו. יתר על כן – הזמן שעמד לרשות הצייד להשלים את משימתו הוא כשבועיים – זהו משך הזמן שגמל מסוגל להתקיים ללא מים, וגם זאת בעונה הקרירה בלבד, שכן הראמים חיים באזורים שהם מהשחונים ביותר בעולם, ואין בהם מים זמינים. במשך כל ימי המסע נאלץ הצייד להסתפק רק בבשר יבש ובחלב אותו חלבו מגמליהם. ואילו הראם מסוגל להתקיים חודשים ארוכים ללא מי שתייה כלל ועשוי להסתפק בלחות המצויה בצמחים אותם הוא אוכל, ובטל הנותר על פניהם בשעות הבוקר הקרירות. אם מצוי עץ בסביבה הראמים ישהו בצילו במשך השעות החמות.
עד לסוף המאה ה-18 ניתן היה למצוא את הראם במדבריות שונים ברחבי המזרח התיכון, בעיקר בחצי-האי ערב. דיווחים מאותם ימים מספרים על עדרים שמנו לעתים עד כ-100 פרטים. מצבו השתנה לרעה במשך המאה ה-19, ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עת הנשק החם חדר לאזור.
הסיכויים לעתידו פחתו מאד עם הגיעו הג'יפים למרחב. בראשית שנות ה-60 חדרו למדבר החולות הדרומי, באזור הגבול בין אבו-דאבי לעומאן, עובדי חברת הנפט הערבית-אמריקנית "ארמקו". הם הגיעו בעשרות כלי רכב והיו מצוידים במקלעים וברובי ציד אוטומטיים. במסע אחד הם קטלו 60–70 ראמים. בהמשך הם נעזרו גם במטוסים קלים. זו הייתה שאלה של זמן עד שהיונק, שנחשב אז לנדיר בעולם, ייכחד.
"מבצע ראם"
הידיעות על הטבח של אחרוני הראמים עוררו תהודה רבה בין אנשי מדע וחובבי טבע ברחבי העולם. היה ברור כי יש לנסות וללכוד את שרידיהם האחרונים ולהעבירם למקלט בטוח. להקים גרעין רבייה.
בשנת 1962 יצא לדרך "מבצע ראם" שאורגן על ידי הארגון הבינלאומי לשמירת הטבע וחברה הזואולוגית של לונדון.
במסע זה נלכדו שלושה ראמים ובהם נקבה בהריון. שישה ראמים נוספים התקבלו ממקורות שונים. כול הראמים הועברו לגן חיות בפניקס שבאריזונה. זה המקום שנבחר לשמש כבסיס לגרעין הרבייה. ההעברה לארצות הברית לוותה בחששות רבים: היקלטו? היסתגלו? היתרבו? עד מהרה התברר כי הראמים הסתגלו למקומם החדש ללא קשיים מרובים והחלו להתרבות בקצב מהיר. כדי "לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד" החלו להעבירם לגני חיות נוספים בארצות הברית. האפשרות להשיבם לארצות מוצאם, במזרח התיכון, הפכה ריאלית.
האם הראם הוא "החד קרן" שבסמלים ובאגדות?
על סמל המלוכה הבריטי מתנוסס ציור של יצור מיתולוגי – "חד קרן" או Unicorn בשמו האנגלי. יצור זה הפך לסמל הטוהר והתום מחד וסמל לפריון וגבריות מאידך. ואין לו קשר לשיר שנועה קירל שרה באירוביזיון 2024.
מקובל לחשוב כי מקור ההשראה לאגדה על יצור זה הוא הראם הלבן. כבר אריסטו – הפילוסוף היווני, ופְּלינְיוּס הזקן – סופר והיסטריון רומאי, מזכירים את "החד קרן". האגדה אודותיו צברה תאוצה בתקופה הצלבנית. דמותו מקשטת כוסות שתייה, כביטוי לאמונה כי לקרנו היכולת לזהות רעל ולנטרל אותו. הצלבנים אף הוסיפו וסיפרו כי הדרך היחידה לצוד אותו היא בעזרת פיתיון בדמות בתולה צעירה. משיראה אותה הוא רץ לקראתה, מתפלש למרגלותיה, ומניח את ראשו בחיקה. אז ניתן ללוכדו מבלי שיגלה כל התנגדות. סצינה זו מופיעה בציורים רבים.
החד-קרן הוא החיה הלאומית של סקוטלנד ומופיע בסמלה המלכותי כבר במאה ה-12. ב-1707, עם האיחוק של סקוטלנד ואנגליה הסמל של הממלכה המאוחדת כולל את החד קרן ואת האריה, שהיה החיה הלאומית של אנגליה.
רשות שמורות הטבע והראמים
מאז הקמתה, בראשית 1964, ראתה רשות שמורות הטבע את השבת חיות התנ"ך– כיען, אייל הכרמל, יחמור, פרא – כאחד מיעדיה. הוגה הרעיון היה אורי צאן, שעבד עובד עוד במדור לשמירה על הטבע בשנות ה-50. אברהם יפה, מנהל הרשות בשנים 1978-1965, התלהב ונרתם במלוא כוחו, כישוריו וקשריו, להגשמתו. לולא המרץ שלו ודבקותו במטרה זו ספק רב אם הרעיון היה יוצא מכלל "הריון רעיוני".
הראם נחשב כגולת הכותרת של פעילות זו. אלא ששליטי ערב, שהתירו לצוד בארצם את הפרטים הראשונים לגרעין הרבייה, ואף תרמו מספר בעלי חיים לתגבורו, הטילו "ווטו" על האפשרות כי פרטים מעדר זה יועברו למדינת ישראל. ובכל זאת – לאחר משא ומתן מפותל, ארוך ומיגע, וגם יקר, הוטסו במאי 1978 ארבעה זוגות של ראמים לארץ מגן החיות בלוס אנג'לס. ב- 1980, כדי להגדיל את המגוון הגנטי של גרעין הרבייה, נרכשו שלושה פרטים נוספים מגן החיות בסן דייגו.
הראמים הובאו אחר כבוד לשמורת הטבע חי-בר יוטבתה
העגלים חשופים יותר לטורפים וההסוואה חשובה להם יותר מההגנה שצבע הלבן מעניק מול האויב הקשה והמתמיד ביותר במדבר – קרינת השמש. ואכן לעגל פרווה בגוון חום-צהבהב בהיר, הנבלע ברקע. רק בגיל כ-3 חודשים, עם התחזקותו של הגדי ושיפור כושר ריצתו, עת פוחתת הסכנה מטריפות, פרוותו מלבינה.
תוך שנים אחדות ניתן היה לחשוב על שחרור ראמים לטבע. להשיבם למרבי ארץ התנ"ך. בחודש מרץ 1997 שוחררו בערבה, לא הרחק מחצבה, מנין הראמים הראשונים. במשך השנים הבאות שוחררו ראמים נוספים וכיום מצויים ברחבי הנגב עשרות ראמים.
הראם היה היונק הראשון שהושב לטבע. בתחילה רבו הספקות: כיצד יתאקלמו בעלי חיים, שחיו דורות אחדים בשבייה, במקומות החִיוּת המקוריים של הורי הריהם? וכיצד, לאחר שהואבסו בחציר עתיר קלוריות וסופקו להם מים ללא הגבלה, יסתגלו למדבר הצחיח? התברר כי היו אלה חששות שווא: הראמים "המפונקים" נקלטו היטב בסביבתם הישנה-חדשה, אך מעדיפים לשהות בערוצים נידחים בנגב, לרוב הרחק מדרכי ועיני המטיילים.
השבת הראמים היא, ללא ספק, אחד ההישגים המרשימים של שמירת הבע בארץ.
אולם אנחנו לא יחידים בנדון. גם אחדות מארצות ערב החלו להשיב ראמים לתחומיהן ורואים בו את "ספינת הדגל" של שמירת הטבע בארצותיהם.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים