מגלית מצרית

לרגל השנה החדשה אנו שמחים לבשר על זיהוי ארבעה מיני פרחים חדשים בטבע הישראלי: לימאום ביצני, חורשף מצרי, לפופית רייט וכף-צפרדע דגנית

החום נשבר וריח אדמה רטובה מגשם ראשון ממלא את האוויר. עם בואו של הסתיו מגיעות שלל פריחות צבעוניות וקסומות, לא רק החצב המוכר. אספנו עבורכם פרחים מקומיים שפריחתם כעת בעיצומה

פרחי בר מוגנים

צילום: עוזי פז הסכמים שנחתמו בין אנגליה לצרפת, בתום מלחמת העולם הראשונה, חרצו כי גבולו של "הבית הלאומי" יעבור למרגלות ההר. פסגותיו - מחוץ לתחום. בימי חורף, בין סופה לגשם, היה מופיע במלוא תפארת לובנו, נישא משכמו ומעלה מעל לעמק החולה ולפסגות הגליל, קורץ ממרחקים. בקיץ נעלם מאחורי מסך של אד ואובך. מלחמת ששת הימים הפכה, באחת, את  החלום למציאות. ההר בהישג רגלינו. הסתבר כי הוא אינו רק "העיניים של המדינה" והזדמנות להמונים להשתעשע בשלג. [caption id="attachment_360421" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] בחרמון מצוי עולם חי וצומח שונה מכל המוכר לנו בארץ. צמחים ובעלי חיים שמוצאם מאירופה הדרימו עד כאן, ולא יספו. לידם צמחים שמוצאם מהרמות הגבוהות של מערב אסיה. כאן עצרו. ואלה מתערבבים באלה. לא בכדי בשמותיהם של רבים מהם מופיע התואר "חרמוני" או "הלבנון". בארץ ישראל לא תמצאו אותם אלא כאן. בהר אמיתי, כחרמון, האקלים משתנה עם העלייה לגובה. הטמפרטורות צונחות, עוצמת הרוחות גוברת והשלג שב ומכסה את פסגתו שנה אחרי שנה. לא בכדי האמרה העממית גורסת: "למרגלותיו שוכן הקיץ החרב, על מדרונותיו האביב הפורח, על כתפיו הסתיו הקריר ועל פסגתו החוף הנצחי. בהתאם להבדלי אקלים אלה קיים בחרמון חיגור של הצומח. צמחיית מרגלותיו שונה בקיצוניות מזו שבפסגתו. כיאה להרים גבוהים ניתן להבחין בו בשלוש חגורות ברורות. [caption id="attachment_360425" align="alignnone" width="530"] מעובד בעקבות פרופסור אבי שמידע[/caption] ולא זו בלבד המטייל במרומי החרמון במאי-יוני כמו מחזיר את מחוגי השעון לאחור. פרחי האביב למיניהם ולסוגיהם סיימו את פריחתם ברחבי הארץ. שדות הירק של אתמול נצרבו בשמש ובחמסיני האביב. צבעם עתה חום-צהבהב. ואילו בחרמון? שיא הפריחה. עם כל הכבוד להר מירון, הגבוה בהרי ארץ ישראל המערבית, ויש כבוד, מבחינה בוטנית אינו אלא גבעה גבוהה. אין בו חיגור. מבית-ספר שדה, שבכניסה להר, ועד לשביל הפסגה ילווה אותנו אותו ההרכב של חורש. ביער-הספר ההררי נחלוף במהירות על פני חגורת הבסיס של החרמון. בין הבניאס ועד לאזור מג'דל-אמס צומח חורש ים-תיכוני. חורש דומה יש גם אזורים שונים ברחבי הארץ. ממג'דל שאמס לערך, מרום כ-1,200 מטרים מעל לפני הים, מתחילים תחומיו של יער-הספר הררי. יער זה סבל מכריתה רבה במהלך הדורות. ב-1967, עם הגיענו לראשונה להר, נראו גדמים מכל עבר והנוף נראה קרח למדי. לא יער ולא ספר. למרבית המזל החרמון הוכרז עד מהרה כשמורת טבע. [caption id="attachment_360430" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] הכריתות פסקו. העצים פרצו מגדמיהם, הרימו את גזעם, הרחיבו את צמרתם. היער התאושש. כיום הוא זכאי בהחלט לשמו. ראוי רק להדגיש – רובו נמצא ממערב לאזור בו ניתן לטייל ועל כן נסתר מהעין. עצים, שיחים ופרחים אחדים, שהחרמון הוא המקום היחיד בו נוכל להכירם ללא פספורט צומחים בחגורה זו. כזהו אדר קטן-העלים. קרובו הוא האדר המשמש כסמל הקנדי ו"צובע" בסתיו, בצבעים מרהיבים  - צהוב, כתום ואדום - את צפון מערבה של ארצות-הברית. [caption id="attachment_360433" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] גם אדר קטן -העלים עומד בשלכת, בניגוד לקרובו – האדר הסורי, הגדל באזורים לחים בגליל העליון, שהוא ירוק-עד. עליו מקבלים בסתיו גוונים אדמדמים, אם כי אינם לוהטים כמו אחיהם בקנדה, בצפון-מזרחה של ארצות הברית וביפן. שיח אחר שימשוך את תשומת לבנו בגבהים אלה הוא הקרקש הקיליקי. זהו שיח המתנשא עד כשלושה מטרים. הוא פורח באשכולות צהובים ובכל פרח מעגלים אדומים, דמויי עיניים. בעלי דמיון רואים בפרחים את דמותו של דונלד דק, גיבורו המוכר של וולט דיסני. [caption id="attachment_360437" align="alignnone" width="1245"] צילום: עוזי פז[/caption] שמו המוזר: קרקש קיליקי מחייב הסבר. קרקש משום שקליפת תרמילי-פירותיו, הופכת לרומית ונוקשה בסתיו והזרעים שבהם משמיעים אז קולות הקשה לכל משב רוח. וקיליקי מאין? תואר זה שב ומופיע בשמותיהם של צמחים אחדים בחרמון. חוקרים אירופאיים, בדרכם למזרח, חצו את שרשרת הרי הטאורוס, שבדרום מזרחה של תורכיה, דרך "השערים הקליקיים". כאן הם הכירו, והגדירו לראשונה, צמחים שמוצאם מרמות אסיה. הקרקש ביניהם. אחד מהצמחים הבולטים בתחום הנדון, בשולי הכביש המעפיל במעלה ההר, היא פרגה קרחת. היא צומחת על דרדרות אבנים – טבעיות או מלאכותיות, כגון אלה שנוצרו עם פריצת הכביש. פרחיה גדולים ובולטים מאד בצבעיהם - בין כתום לאדום, ומגוונים בלבן ובשחור. אי אפשר להתעלם מהם. אם נעצור ליד מקבץ פורח שבו שיחים אחדים של הפרגה נגלה כי לפרחיו של כל אחד ואחד מהשיחים הרכב צבעים שונה. אין שניים זהים. בדומה לטביעת אצבעות [caption id="attachment_360424" align="alignnone" width="1154"] צילום: עוזי פז[/caption] [caption id="attachment_360431" align="alignnone" width="1150"] צילום: עוזי פז[/caption] ליד הפרגה פורחת מרווה בוצינית. עמוד תפרחתה מתנשא כדי 70 ס"מ ומבליט את פרחיה הלבנים. עליה גדולים, משתרעים בסמוך לפני הקרקע ומכוסים בשערות צמריות לבנבנות. הן מקנות לעלים מראה כסוף, בדומה לבוצין. [caption id="attachment_360415" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] בתחומי יער-הספר ההררי פורח גם איריס ארם-נהריים. זה המקום היחיד בארץ בו הוא גדל כצמח בר. הוא מוכר ושכיח בבתי הקברות המוסלמיים. אל מרומי החרמון – אל החגורה הכר-קוצית [caption id="attachment_360429" align="alignnone" width="1218"] צילום: עוזי פז[/caption] חודש מאי. רוב השלג הפשיר מזמן. על המורדות נותרו רק מטליות אורכיות, מעין פסי זברה. מייק לבנה, מחלוצי החוקרים הישראלים של החרמון לאחר מלחמת 6 הימים, כינה אותן שלוגיות – על משקל חוליות (דיונות). הן הולכות  ונסוגות אט-אט וחושפות את פני השטח. במבט ראשון – רק טרשים. טעות אופטית. ייחודו של החרמון מתחיל רק כאן - מעל 1,900 מ' מפני הים. אחרוני העצים נעלמו ומופיע עולם צומח שונה. לרבים מהצמחים הגדלים כאן דמות כר ורובם קוצניים. לפי הצעת מייק, שמם התקבל כ"כרקוצים". במבט ראשון, וללא פרחים, הם נראים דומים למדי זה לזה. לא כך לעת הפריחה. כל אחד חושף אז את ייחודו. [caption id="attachment_360418" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] השכיחה בין הצמחים הכרקוציים היא הכרבולת המקרינה. לתרמיל-הפרי של אחדים מקרוביה יש זיזים קוצניים, המזכירים כרבולת של התרנגול. זהו מקור השם. למין הצומח בחרמון אין "כרבולת" אך מבנה הפרח והפרי שלה, פרט לזיזים, דומים לבעלי הזיזים ועל כן חשבו לנכון לאחדם תחת שם אחד. [caption id="attachment_360423" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] פריחתה הצפופה של הכרבולת המקרינה והמראה הכדורי שלה שווים שנתעכב לידה עוד רגע קט וכמובן היא שווה עוד צילום. [caption id="attachment_360426" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] צמח כרקוצי אחר הוא חדעד הלבנון. הוא אולי הכרקוץ האופייני ביותר למרומי החרמון. הוא הצפוף שבהם ולעיתים מזומנות מבנהו כדורי מושלם. צמחים כרקוציים נוכל למצוא גם בהרים גבוהים אחרים ברחבי העולם - במזרח התיכון, בצפון-מערב אפריקה ובאנדים. נהוג לחשוב כי צורה זו היא תוצאת הסתגלות לכסוי השלג בחורף, לקיץ צחיח ויבש, לרוחות העזות וללחצי רעיה. [caption id="attachment_360419" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] ולמה הוא נקרא חד-עד? נסו לגעת בו. תחושו מיד למה "חד": קצות עליו קוצניים וחדים. ו"עד"? כי הפרחים הקטנים והוורודים נושרים עד מהרה ואלו עלי גביע הקרומיים נותרים על הצמח עוד זמן רב. בדומה לעדעד בחוף הים. צורת הסתגלות אחרת לרוחות העזות הנושבות במרומי ההר היא להיצמד לקרקע. לא להרים ראש. לחשוף שטח פנים קטן ככל האפשר. [caption id="attachment_360417" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] כזה הוא האליסון החרמוני. רוב ימות השנה כמעט ולא נבחין בו. ענפיו הם גוש אפור, נמוך קומה, מתפתל בין הטרשים. כחודש לאחר הפשרת השלג גושיו נדלקים בצהוב-בוהק וכמו מכריזים: הפריחה במרומי החרמון החלה! [caption id="attachment_360420" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] בולט אף יותר מהאליסון הוא הדובדבן השרוע. דובדבן שרוע? ולא עץ? אכן, בחרמון הוא "צמוד קרקע". ואם יש לכם ספק האם זה באמת דובדבן אתם מוזמנים לביקור נוסף במרומי ההר בקיץ המאוחר ובסתיו... [caption id="attachment_360432" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] לפירותיו טעם מתוק-חמצמץ אלא שהם קטנים. קוטרם פחות מסנטימטר, ו"בשר" פרים מועט. חרצן גדול ממלא את רוב נפחו. [caption id="attachment_360438" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] בחגורה הגבוהה בחרמון יש גם צמחי בצל ופקעת. גיאופיטים במילה אחת. אחד מאלה היא רוּמוּלֵיאַת השלג לה יש בצל קטן. פריחתה עוקבת אחר השלג המפשיר. ימים אחדים לאחר נסיגת השלוגית, כחלק מההפשרה האביבית, היא מבצבצת מהקרקע המבוצבצת ועד מהרה גם פורחת. פרח-בצל אחר כאן במרומים הוא צבעוני החרמון. [caption id="attachment_360436" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] אנו רגילים כי צבעוני הוא אדום. כך בשרון, בגלבוע ובהר הנגב. אך משמעות השם צבעוני היא ססגוני, משמע  רב-צבעים. כאלה הם הצבעוניים משדות הארלם שבהולנד. משם הגיעו לגינות הנוי ולכיכרות בערים ברחבי העולם. מסתבר כי גם בארץ צבעוני אינו בהכרח אדום. בהר הנגב פורח צבעוני שצבעו לבן ואילו במרומי החרמון – צבעוני וורוד. גם הוא עוקב אחר השלג הנסוג תחילה  מבצבצים עליו כמו בשורה, בסמוך לשלוגית הנסוגה. אולם שלא כרומוליאה הם יפרחו רק כעבור כשבועיים. קצת רחוק יותר מקו השלג יש כבר פרחים ואילו במרחק רב עוד יותר הצבעונים כבר נושאים את הלקטי הזרעים. מועד הפריחה אינו מותנה כל כך בתאריך אלא מה הייתה כמות השלג בחורף ובקצב הפשרתו. ויש בחרמון גם צבעוני ההרים. צבעו אדום, תואם ל"תקן" [caption id="attachment_360435" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] כן, זה אותו מין של צבעוני המוכר לנו מהגלבוע או מהרי יהודה. בין טרשי החרמון מזדקרת תפרחת גבוהה. לעיתים בקבוצות גדולות. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש נוטה לפאתי מערב, הם נראים כנרות זוהרים. במבט ראשון הם נראים כעירית גדולה, אך לא. זהו עריר הלבנון. שמו מעיד הן על הקירבה בינו לעירית והן על מקום גידולו. [caption id="attachment_360428" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] עריר הלבנון הוא הנציג המערבי ביותר של הסוג עריר, המונה כ-50-40 מינים. הם גדלים בהריהן הגבוהים של פרס ותורכסטאן. מגדלי הפרחים במערב התפעלו מהם. ציצות שורשיהם המעובים נעקרו, ושיירות גמלים הובילו אותן לנמלים, והפליגו להולנד. כאן טיפחו אותם, גיוונו את צבעיהם מלבן, דרך צהוב בגוונים רבים, כתום ועד אדום והפכו אותם לצמחי נוי מקובלים בגינון ומבוקשים בחנויות הפרחים. הסוחרים מכירים אותם, ומוכרים אותם בשמם המדעי: אֶרוֹמוֹרוּס. [caption id="attachment_360434" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] מסתבר כי גם ללא תירבות פרחי עריר הלבנון שובי עין. אך שימו לב - מקור צבעו של הפרח הוא באבקניו ולא בעלי כותרתו. לקינוח עוד איריס. אחד ממיני איריסי-השושן ההדורים. הגדרתו  גרמה לבוטנאים לכאבי-ראש לא מעטים. הם התלבטו מיהו? דומה כי כיום כולם מסכימים כי זה אותו איריס הפורחי ברחבי הגולן ושמו איריס החרמון. [caption id="attachment_360416" align="alignnone" width="1269"] צילום: עוזי פז[/caption] איריס זה צומח בחלקיו המזרחיים של ההר, סמוך לגבול – אזור המוגבל לתנועת מטיילים. אז נסתפק בתמונתו על רקע בקעת דמשק.