זוכר ומספר: אלכס גולדפרב, דור שני לשואה, וסיפורו המשפחתי

יום השואה, היום בו כל עם ישראל היושב בציון מתאחד עם זכר ששת מיליון היהודים שנספו בתופת על אדמת אירופה. השנים חלפו, ורבים מבין הניצולים אינם בין החיים עוד, אך מורשתם, סיפורי ההישרדות ורצונם העז לחיות יישאר עמנו לנצח, לבל ינתק הקשר הבין דורי, כדי שזכר השואה לא יהפוך לעוד מאורע היסטורי.

שבריריות החיים לצד הצמיחה

"אני דור שני לשואה. יש לי ארבע ילדים ו-12 נכדים, וזה הניצחון שלנו, של עם ישראל על אלה שרצו ורוצים להשמידנו", מספר אלכס גולדפרב, מתנדב מוכר ואהוב ברשות הטבע והגנים, שהסכים לחלוק עמנו את חוויותיו כבן לזוג ניצולי שואה.

"נולדתי אחרי המלחמה בטרנסילבניה שברומניה לאריה (לויוש) ושושנה (רוזה) באחוזתם שבמחוז סאתו מארה. הם נולדו באזורים של טרנסילבניה, שבאותם הימים הייתה חלק מהונגריה".

"אבי, אריה, נלקח בשנות השואה למחנה עבודה של ההונגרים. ההונגרים התאכזרו מאוד ליהודים ואבי עבד בפרך בתנאים קשים ביותר, ובין היתר סלל כבישים וחפר ביצורים בידיים. אמי שושנה, נלקחה בעודה בת 14 למחנה אושוויץ יחד עם אחותה, שרה, הצעירה ממנה בשנה וחצי. ממשפחתו הענפה של אבי נצלו רק אבי ואחיו משה, יחידים מבין תשעה אחים ואחיות. אמי ואחותה הן הניצולות היחידות מהצד שלהן. מלבדם, כל שאר המשפחה – ההורים, האחים, הסבים, הסבתות, הדודים והדודות – נשארו מאחור".

"אמא היא ניצולת אושוויץ", ממשיך אלכס. "אני לא יודע הרבה. אמא לא סיפרה הרבה דברים ואנחנו גם לא שאלנו כל כך. סיפרו לנו על הגעת המשפחה לאושוויץ ברכבת ועל איך שלקחו את הילדים לצד אחד ואת המבוגרים לצד האחר, על איך שהילדים בכו ורצו ללכת עם הוריהם ובתגובה הנאצים צעקו עליהם, הרביצו להם והזיזו אותם הצידה. ברגע שהיא ואחותה הקטנה מצאו את עצמן שם הרחק ממשפחתן אבל ביחד, ביום אחד, התבגרה אמי והפכה לאמא של אחותה. היה מעט מאוד מזון ואמי הייתה מסכנת את נפשה כדי לגנוב קליפות תפוחי אדמה מהאשפה, כדי שלאחותה ולה יהיה אוכל נוסף".

"אמא שלי לקחה על עצמה משימה לשמור על אחותה הקטנה, ובמבט על, אני חושב שהאחריות נתנה לה הרבה מאוד כוח להצליח לשרוד בעצמה".

הסבל המשיך גם אחרי שחרורן מהמחנה, בדרך חזרה למה שהן חשבו שהוא בית. "מי ששחרר אותן מאושוויץ היה הצבא הרוסי. אחד הסיפורים שאמא כן חלקה אתנו ונצרב בזיכרוני הוא שאחרי השחרור הן חזרו ברכבת מלאת חיילים רוסים, וברכבת חיילים התנפלו עליהן וניסו לפגוע בהן. היה להן נס גדול והיה שם גם קצין יהודי שהציל אותן".

כששתי הניצולות הצליחו לחזור סוף סוף לביתן, הן לא מצאו שם אף אחד. "יהודיים היו מפרסמים את שמות הניצולים בעיתון ביידיש בו אנשים חיפשו אחד את השני, אבל אף אחד אחר ממשפחתה של אמי לא חזר".

לפני שהעלו את משפחתו של אלכס משני הצדדים לרכבות אל עבר הלא נודע, כל אחד בכיוונו הוא, הם נתנו את חפצי הערך שלהם לשכניהם, כדי שאלו ישמרו עליהם עד שישובו. "כשאמי ואחותה חזרו למקום מגוריהן לפני השואה, הן ניסו להשיב את חפצי המשפחה, אבל בינתיים בזמן המלחמה אותם שכנים השתלטו על רכושם ועל ביתם של הוריה, וכתגובה לבקשה להשיב את אשר לא שייך להם ענו: 'לא השארתם לנו דבר'".

"אבי הגיע ממשפחה מאוד עשירה, ומשפחתו החביאה הרבה דברי ערך, ולא מסרה הכל למשמרת אצל שכנים המקומיים. וכך, כשאבי שב אחרי המלחמה, הוא מצא את החפצים שהוחבאו. בהמשך חיי, בביקור שורשים שערכתי עם הילדים שלנו בטרנסילבניה, נודע לי שבעצם לאבא היה תפקיד בכיר במחוז בו הם גרו. היו לו עסקים רבים ואפילו ספרו לי שהקצבאות של נכי המלחמה היו עוברות דרכו".

הוריו הכירו בשידוך, "כנהוג באותה התקופה", מציין אלכס, והחליטו להישאר בטרנסילבניה, אך התלאות בחייהם המשיכו. "רומניה הייתה מדינה קומוניסטית, וכשהסטליניסטים עלו לשלטון והתחזקו, האנשים העמידים הפכו לאויבי העם, ואבי שהיה אדם עמיד קבל צו מעצר. הייתי ילד קטן ואני זוכר איך בלילה אחד העמסנו את מה שיכולנו על עגלה רתומה לשני סוסים וברחנו למקום אחר ברומניה. במושבנו החדש התחלתי ללכת לכיתה א' והמשכתי עד כיתה ג', עד שיום אחד מפקד המשטרה בישר ששירותי הביטחון עלו על אבי ושהם בדרך לעצור אותו, ולכן כדאי לו לברוח במהירות משם. שוב אספנו מזוודות, השארנו את רוב חפצנו מאחור ונסענו לצפון רומניה. שם חיינו עד שעלינו ארצה".

כשאלכס היה בן 16 הוריו עלו יחד איתו ועם אחותו שרה לארץ והתיישבו בדימונה. "כשאומרים שמדינת ישראל היא מדינת היהודים זה אומר שבעצם היא הבית, היא המקלט של היהודים. המשמעות היא שאדם בתוך הבית שלו מרגיש בטוח. בדור שלי – ואני בטוח שגם בדור של היום – היינו מוכנים להקריב את עצמנו למען המדינה כי הבנו כמה שזה יקר וחשוב שתהיה לנו מדינה חזקה".

בצבא הוא שירת בחטיבת צנחנים, השתתף בכמה פעולות ומלחמות ונמנה על מקימי יחידת "עורב" בצה"ל. "שירתתי במלחמת ששת הימים, בזמן שממצרים נשמעו האיומים 'אנחנו נזרוק אתכם לים ואת נשותיכם ואימהותכם ניקח לנו', ואז הרגשתי איך האיום על עם ישראל שוב חוזר על עצמו".

אלכס גולדפרב במהלך התנדבות. צילום: רשות הטבע והגנים, אלכס גולדפרב במהלך התנדבות. צילום: רשות הטבע והגנים

פער בין דורי

אלכס חושף בפנינו את חוסר הבנתו את הטרגדיה שעברו הוריו בעודו ילד. "כילד, עד שהתבגרתי, היה לי כעס גדול על הורי, כי חשבתי – איך הם הלכו כצאן לטבח ולא התנגדו?!"

המחשבות על עולם שהתהפך על היהודים באירופה בין רגע, על המעבר מעולם נוח ומרופד, לעולם חדש ומנוכר, עם חוקים חדשים והגדרות חדשות למהו 'אדם' או 'רכוש', והתקווה כי לא תיתכן רעה שכזו, שינו את תפיסתו של אלכס כלפי דור הוריו. "משגדלתי הבנתי כמה טעיתי והמשפט 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' התחדד בחיי. הבנתי שלעולם לא נוכל להבין את עולמם ואת חוויותיהם. בילדות קראתי המון ספרים על הפרטיזנים ועל מי שהגדרנו כ'גיבורים', אבל המציאות הייתה מציאות אחרת לחלוטין. כשגדלתי הבנתי גם את עומק האשליה שהם חיו בה בתחילה, שהם רק ילכו לעבוד מעט זמן, ואחרי זה יורשו לשוב לחיים לחייהם".

"לנו, בני הדור השני, היה קשה מאוד לתפוס את הסיטואציה. הכל היה נראה בסדר, הרי חיית בשלום עם שכניך, וביום בהיר אחד השמים נופלים עליך. אני שואל את עצמי מפעם לפעם אם גם לנו זה יכול לקרות, הרי הצפוי הוא הבלתי צפוי".

הוריו של אלכס, נפטרו צעירים, אבל שרדו את התופת כדי לספר ולהביא לעולם את דור ההמשך של העם היהודי. "אנחנו, הדור השני, המשכנו ביתר שאת – לי יש ארבע ילדים ו-12 נכדים, והיד עוד נטויה".

אלכס גולדפרב במהלך התנדבות. צילום: רשות הטבע והגנים, אלכס גולדפרב במהלך התנדבות. צילום: רשות הטבע והגנים

לשמור על טבע למען הדורות הבאים

אלכס מתנדב ברשות הטבע והגנים בשני מקומות, בשמורת טבע חולות ניצנים ובגן לאומי אשקלון. "הטבע דיבר אל ליבי מאז ומעולם. שמירת הטבע היא חלק מאיכות החיים שלנו", הוא מדגיש.

"יש לנו משמרת ואחריות על הטבע. אל מול הרצון הכלכלי והתעשייתי המתפתח, אנחנו חייבים לשמר את הריאות הירוקות ואת שמורת הטבע למען הדורות הבאים. אם הארגון הזה של רשות הטבע והגנים לא היה קיים, אם לא היו אנשים שהטבע יקר להם, היינו מוצאים בכל פיסת אדמה רק אספלט ובטון. לכן, אני מתנדב ברשות הטבע וגנים ואני עושה את זה באהבה גדולה, כי אני חושב שזה מסר חשוב עבור הדורות הבאים".

"זו תרומה שאתה נתרם ממנה מיד בחזרה. למשל, בחג הפסח האחרון הייתי בשמורת טבע חולות ניצנים והייתה שם חבורה גדולה של ילדים קטנים שכל כך התעניינו והסתקרנו מהטבע, ואני רואה שבשבילם שווה לעשות את המאמצים ולהקדיש את השעות מזמנך החופשי על מנת לשמור ולשמר".