מהנשר ועד הנמר, מה השתנה עם בעלי החיים בישראל מתקופת התנ"ך ועד היום

מלבד בני ישראל שהוזכרו רבות בתנ"ך, הוזכרו גם לא מעט בעלי חיים שהשתלבו בדרך וברשות הטבע והגנים חקרו עבורכם את ההבדלים בין אז להיום עם המינים שנותרו על אדמת ארץ ישראל.  

נשר
"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק י"א).

הנשר משמש כמטאפורה להגנת ה' על בני ישראל, כשם שהנשר מניח את ילדו על כתפיו בכנפיו, דבר שכמובן אינו נכון במציאות. בתקופת התנ"ך, הנשר היה זכור כציפור טהורה וגבוהה שלא הייתה מזוהה עם העולם הטמא והמגונה. כמו כן, הנשר היה נחשב לסמל לגבורה. בחיים שלנו היום, הנשר משמש כסמל לגבורה ועוצמה בתרבויות רבות בעולם ונמצא בשימוש רחב כסמל במוסיקה, בספורט ובתרבות הפופולרית. מי שמכיר את הנשרים, יכול להבין שיתכן ויש בלבול עם עיט שהוא עוף דורס ששימש כסמל בניסים של צבאות בעולם הקדום וכיום מככב בדגלים של מדינות שונות.

בעבר הלא רחוק מאות נשרים קיננו באזורים ההרריים והמצוקיים בישראל, אך כיום ישנם בישראל כ-200 נשרים בלבד. הרעלות מפגרים מורעלים, התחשמלות והתנגשות בקווי מתח, ציד לא חוקי ולכידה, צמצום מקורות מזון ופגיעה וצמצום בתי גידול וכן הפרעה במקומות הקינון על ידי מטיילים – השפיעו על הירידה הקיצונית בכמות הנשרים וכיום הם בסכנת הכחדה חמורה ומתקיימים רק בזכות מאמצי שימור נרחבים. בשנה הקרובה רשות הטבע והגנים מתמקדת בפרויקט לצמצום הרעלות וממשיכה בפרויקטים אחרים לצמצום פגיעה בנשרים ועופות דורסים אחרים.

נשר, נשר שטובע בחי בר כרמל- צילום דיוויד רזק

נמר
"עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם" ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק ו'

הנמר משמש לעיתים קרובות בתנ"ך סמל לסכנה מתקרבת, היות שהוא יכול להסתובב קרוב למשכנות האדם ביחס לטורפים גדולים אחרים. הנמר המדברי הינו תת מין קטן של הנמר. אורכו כ-160–180 סנטימטר. הזכרים שוקלים בממוצע 30 קילוגרמים, והנקבות כ-20 קילוגרמים. למרות גודלו הקטן יחסית נמר זה הינו טורף העל במדבריות אותן הוא מאכלס. הוא טורף מגוון רחב של סוגי טרף, ממכרסמים קטנים ועד ליעל הנובי. הוא חי בבדידות, פעיל בלילה ולרוב צד את טרפו ממארב. תוחלת חייו בטבע כ-15-18 שנה.

ככל הנראה נותרו ממנו בכל העולם בסך הכול 200־250 פרטים, רובם הגדול בתימן, עומאן וערב הסעודית. בשיאה, הוערכה אוכלוסיית הנמרים בישראל ב 10-20 פרטים.

המחקר האחרון על נמרים בישראל  נערך ע"י חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בשנים 2002–2003. לפי הממצאים שהתבססו  על מחקר גנטי של גללים הוערכה אז אוכלוסיית הנמרים בנגב ובמדבר יהודה בכ-8 פרטים.

אוכלוסיית הנמרים בישראל הצטמצמה מאוד בסוף המאה שעברה ונראה שנכחדה בתחילת שנות האלפיים.  הנמרים נפגעו מפעילות אנושית מוגברת בתחומי מחייתם שהביאה בסופו של דבר לאי יכולתם לקיים אוכלוסייה ברת קיימא. גם אם עדין יש נמר או נמרים בודדים בארץ הרי שלמעשה האוכלוסייה נכחדה.

נמר, הנמר פינה את מקומו לבעלי חיים אחרים - צילום אייל ברטוב

לוויתן
"שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ", ספר תהלים, פרק ק"ד, פסוק כ"ו

לוויתן הוא אחד מבעלי החיים המרשימים בטבע. הוא בין החיות הגדולות ביותר בים ואורכם של המינים הגדולים יכול להגיע ל 30 מטרים. לכן, לא מפתיע שפגישה עם לוויתן בדרך כלל כוללת השתאות וסקרנות רבה בעת צפייה בו. תפוצת הלוויתנים היא בכל כדור הארץ, אם כי אוכלוסיית הלוויתנים בכללותה הצטמצמה לאור ציד רב שהרחש בעיקר עבר עד להגדרת הלוויתן כחיה מוגנת (אם כי עדיין צדים אותו במקומות שונים בעולם כיום). ככול היונקים גם הלוויתנים נושמים באמצעות ריאות ועליהם לעלות לפני המים כדי לנשום. לכן אם יצאתם לשיט והתמזל מזלכם תוכלו לצפות באחד כזה כאשר הוא עולה לפני המים על מנת לשאוף אוויר צח ולאחר מכן צולל בחזרה.

לצערנו כיום אנו נתקלים במקרים בהם לוויתנים נפלטים לחוף, כשהאחרון מביניהם היה לוויתן שנפלט סמוך חוף זיקים לפני כחודש. הסיבות לפגיעה בלוויתנים מגוונות החל מזיהום רעש הפוגע בכושר ניווט, דייג יתר הפוגע באיכות שטחי המחייה שלהם, זיהומי נפט וכן פסולת פלסטיק שנבלעת על ידי מינים מסוימים המכניסים כמויות גדולות של מים לתוך קיבתם. הפסקת הצייד הפרוע גרמה להתאוששות של מיני לוויתנים מסוימים אך כבעלי חיים גדולים קצב הרבייה איטי והם נחשפים לגורמי פגיעה נוספים.

כריש לוויתן במפרץ אילת. צילום: עומרי יוסף עומסי, פקח רשות הטבע והגנים

כלב
"וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק   הַכֶּלֶב, תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד…”(ספר שופטים, פרק ז', פסוק ה')

בתקופת התנ"ך, הכלב היה משמש כמגינו של הבית והמשק. נזכר בדוגמאות רבות לכלבים בתנ"ך, כגון כלבי הציד של עשו (בראשית כח: ג-ד), כלב המגינה על אליהו הנביא מפי עצב (מלכים א' יז: ד-ד׳) וכלבים המוזכרים במספר רב של מקומות כמגיני ורודפי מזון. במקרים אחרים הם משמשים כביטוי למוות בזוי. הכלב בויית על ידי האדם בתקופה הפרהיסטורית (ויש שיגידו שלהפך…). במשך השנים כלבים אולפו לביצוע משימות, כלבים משמשים כחיילים, מסייעים בחילוץ, כלי עזר לנכים ומותאמים לשירותים לקהילה. אך מרביתנו מכירים את הכלבים כחיות מחמד המשמשים כמגינים על בתינו ומשפחותינו. הם מסייעים להרגיש בטוח ומספקים חברות וכלי תרגום לטיפול נפשי. ויותר מהכל – הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם.

רשות הטבע והגנים מסתייעת בשנים האחרונות בכלבים למטרת איתור הרעלות ושימושים נוספים. חשוב לציין כי ישנה בעיה חמורה בישראל של כלבים משוטטים, שכטורפים מעולים, הם פוגעים קשות בטבע בצייד של יונקים קטנים וגדולים. לכן אם מאסתם בגידול הכלב שברשותכם אנא העבירו אותו למקום בטוח ואל תשליכו אותו בטבע. הקפידו על לקיחת האשפה ממקומות הבילוי על מנת שאוכלוסיות הכלבים המשוטטים לא יגדלו.

כלב_פירנאי_לשמירה_מפני_טריפות.jpg, כלב פירנאי לשמירה מפני טריפות- צילם דורון ניסים

תנין 
" וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים";  (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א).

תנין היא החיה הראשונה המוזכרת בתנ"ך. יש מי שפירשו את המונח "תנין" כדי להתייחס לדינוזאורים, זוחלים ענקיים שנכחדו לפני שבני האדם התפתחו. אולם פירוש זה מתייחס רק ל"תנין" המוזכר בבראשית, ולא להתייחסויות אחרות לתנינים במקרא. תנינים מוזכרים גם בסיפורי בריאת העולם של עמים במסופוטמיה ומהווים חלק מפולקלור אזורי.

תנינים חיו בישראל עד לתחילת המאה הקודמת באזור נחל התנינים משם גם נגזר שמו. את הפוחלץ של התנין האחרון שניצוד שם ניתן לראות באוסף האב שמיץ המוצג כיום במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. לא ברור האם התנינים הובאו לאזור בתקופה הרומית או שהם שריד לתנינים שהגיעו לנחלי החוף במעבר בים בין נחלים מהנילוס וזרועותיו הקדומות וצפונה.

ראש תנין יאור, ראש תנין יאור

חסידה
גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה': (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז').

אזכור החסידה בתקופת התנ"ך מתייחס בעיקר לצרכי התזונה והמזון בימים ההם. החסידה היא חיה מצויה בישראל שהוזכרה בתנ"ך בהקשר של צרכי המזון של בני ישראל במדבר. לפי התיאור שניתן בתנ"ך, החסידה הייתה עטופה במרקע קשה וקשה להשיג אותה, ולכן היא הייתה כלי לבדיקת האמונה של האדם באלוהים, וגם כלי לבדיקת האמונה של האדם ביכולתו של האלוהים לספק את כל צרכי המזון של בני ישראל במדבר.

חסידות חולפות בשמי ישראל פעמים בשנה בסתיו ובאביב בלהקות גדולות המונות אלפי פרטים. חלקן חולפות במהירות אחרות נעצרות וניזונות בשדות חקלאיים ובבתות. מעט חסידות אף מקננות בישראל הן בונות קיני ענק ומקישות במקורן המחוות חיזור ראוותניות בכל פעם שאחד מבני הזוג חוזר לקן. החסידות כמו גם עופות נודדים אחרים מסמלים את החשיבות בשמירת טבע בראיה רחבה מאוד. שמירה על מערכות אקולוגיות טבעיות גדולות ומתפקדות הן חלק מהותי במסלול הנדידה. במקומות אלו הן יכולות להיזון לפני חציית המדבר בסתיו או לאחר חצייתו באביב. כלומר שמירת הטבע בישראל תורמת לשמירה על החסידות המקננות באירופה.

חסידה, חסידה - צילם ג'ורג'י נורקין רשות הטבע והגנים

גמל
”אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ד')

הגמל מוזכר בתנ"ך כ-50 פעמים ובסיפורי האבות מוזכרים הגמלים כבעלי-חיים מבויתים המשמשים כאמצעי תחבורה. היסטוריונים מעריכים כי התקופה המקראית שבה מוזכרים הגמלים התרחשה בין שנת 1,500 לשנת 2,000 לפני הספירה בעוד שארכיאולוגים אחרים סבורים כי הגמלים הובאו ארצה בין השנים 900 ל-930 לפנה"ס.

הגמל אינו חיית בר בישראל וכל הגמלים שאנחנו רואים בטיולים במדבר שייכים לרועה הנמצא בקרבת מקום. גמלים פראיים יש כיום באוסטרליה לשם הובאו על ידי האדם והתפראו. דבשת הגמל היא שומנית ומקנה לו עמידות לתקופות ארוכות בו הוא יכול לא לשתות ולהזון מעט מאוד. כמו כן, עפעפיו של הגמל מפותחים עד מאוד ומקנים לו הגנה מפני גרגירי החול שנישאים עם הרוח. באזור הנגב אוספת רשות הטבע והגנים בתאום עם בעלי הגמלים, פגרי גמלים ומעבירה אותם לתחנות האכלה שם נשרים ניזונים עליהם. באופן זה אנחנו מצמצמים את כמות המזון הזמינה לכלבים משוטטים וטורפים אחרים.

גמלים איל תמיר, צילום איל תמיר

ראם
"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח", ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ז

"ראם" מתואר בתנ"ך כחיה חזקה ומסוכנת, דבר שלא מאפיין את הראם המודרני, הוא גם מוזכר לעיתים קרובות בסמיכות לשור. לכן יש הסבורים שמדובר על שור הבר הידוע בגודלו וחוזקו. כמו כן שמו של שור הבר בשפות שמיות מקומיות דומה לרים. למשל באוגרית הוא נקרא ראֻם. עם זאת המקרא מהלל לעיתים קרובות את קרניו של הראם, אולי בגלל זה הרבה תרגומים ומדרשים הגדירו את הראם כמי שאנו קוראים לו היום ראם.

הראם הלבן הוא יונק ממשפחת הפרסתנים/אנטילופות, והיה מצוי בעבר במדבריות המזרח התיכון. הוא מותאם לתנאי המדבר הקיצוניים ובזכות כך יש לו את היכולת לשרוד ימים רבים מבלי לשתות. בסוף המאה ה-19 נעלם הראם הלבן מנופיה של ישראל עם כניסת הנשק החם וציד בשל בשרו הטעים ואף אמונות תפלות כי הם מרפאים שיתוק. גם לקרנו של הראם הלבן יוחסו סגולות, שהמחזיק בהן מוגן מפני חיות טרף.

בסוף שנות השבעים הוקם גרעין הרבייה בשמורת חי-בר יטבתה מארבע זוגות ראמים. בזכות מאמצי ההשבה לטבע שמובילה רשות הטבע והגנים מאז ועד היום, ישנם כעת מעל 100 ראמים בחי-בר ועוד כ-100 ראמים שהושבו חזרה לטבע הפתוח בערבה, בנחלים הגדולים ובהר הנגב.

ראם לבן, שמורת חי בר יטבתה, אלא אגרה, רשות הטבע והגנים