נבי סמואל בראי הנצרות

על פי המסורת אתר נבי סמואל (הנביא שמואל) שממערב לירושלים מזוהה עם קבר שמואל הנביא ומקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות. במאמר זה נתמקד בקדושת האתר ובחשיבותו לנוצרים.

בסיור באתר נבחין במקומות המקושרים לאירועים הנזכרים בתנ"ך ונקשרו גם לאירועים הנזכרים בברית החדשה. בתחילת הברית החדשה מתוארת השושלת של ישוע – שושלת שמגיעה עד המלך דוד – ובה מוזכר גם המלך אסא: "סֵפֶר תּוֹלְדֹת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד בֶּן־אַבְרָהָם׃ אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק וְיִצְחָק הוֹלִיד אֶת־יַעֲקֹב… וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְדָוִד הַמֶּלֶךְ הוֹלִיד אֶת־שְׁלֹמֹה… וּשְׁלֹמֹה הוֹלִיד אֶת־רְחַבְעָם וּרְחַבְעָם הוֹלִיד אֶת־אֲבִיָּה וַאֲבִיָּה הוֹלִיד אֶת־אָסָא" (הבשורה על פי מתי א' 1–7).

אחרי שהבבלים כבשו את ממלכת יהודה הם מינו את גדליה בן אחיקם למנהיג שארית העם שנותרה בממלכת יהודה. מקום מושבו של גדליה היה המצפה, היא נבי סמואל על פי חוקרים רבים. להנהגתו של גדליה היו מתנגדים ובראשם ישמעאל בן נתניה. גדליה הזמין את ישמעאל למצפה לארוחה ובזמן הארוחה הרג ישמעאל את גדליה ואת אנשיו. המקרא מספר לנו שהוא השליך את גופותיהם אל הבור שחצב אסא המלך: "וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל- פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד- גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן- נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים" (ירמיהו מ"א 9). בנבי סמואל פזורים כמה בורות וייתכן שאחד מהם הוא הבור שאליו השליך ישמעאל בן נתניה את גופות יריביו.

נבי סמואל, כמו אתרים רבים בארץ ישראל, הפך למקום חשוב לנוצרים בתקופה הביזנטית, ובתקופה זו החלה להתפתח המסורת שכאן פעל שמואל הנביא. שמואל הוא דמות חשובה בנצרות שכן הוא הנביא שהמליך את דוד, שישוע הוא נצר לשושלתו, וכבר בתקופה הביזנטית נבנתה באתר כנסייה. שרידיה מונחים כנראה מתחת לשרידי הכנסייה הצלבנית הנראית לעין היום. המוסלמים שכבשו את נבי סמואל מידי הביזנטים בשנת 638 לספירה ציינו שהמקום נקרא דיר סמויל – כלומר מנזר שמואל.

חנה, אימו של שמואל הנביא, הייתה עקרה ונדרה שאם ייוולד לה בן היא תקדיש אותו לאלוהים, ואכן שמואל הוקדש לאלוהים. דמותה של חנה המתפללת להולדת בן מזכירה לנו דמות נוצרית חשובה והיא אלישבע – קרובתה של מרים אימו של ישוע. גם אלישבע וזכריה בעלה היו עקרים. זכריה, שהיה כהן, התפלל לאלוהים שייתן לו בן ואכן יוחנן המטביל נולד לאלישבע וזכריה וגם הוא, כמו שמואל, היה קדוש לאלוהים או נזיר האלוהים, ככתוב בבשורה על פי לוקס א'.

מנבי סמואל אפשר לראות את עין כרם ואת כנסיית הביקור. על פי המסופר לנו בבשורה על פי לוקס כאן, באתר כנסייה זו, ביקרה מרים את אלישבע כששתיהן היו בהיריון. עם פגישתן התגלתה לאלישבע רוח הקודש והיא אמרה למרים: "בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים וּבָרוּךְ פְּרִי בִטְנֵךְ" (הבשורה על פי לוקס א' 42). בתגובה התפללה מרים לאלוהים: "וַתֹּאמֶר מִרְיָם רוֹמֲמָה נַפְשִׁי אֶת־ה'׃  וַתָּגֶל רוּחִי בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃ אֲשֶׁר רָאָה בָּעֳנִי אֲמָתוֹ כִּי הִנֵּה מֵעַתָּה יְאַשְּׁרוּנִי כָּל־הַדֹּרוֹת׃ כִּי גְדֹלוֹת עָשָׂה לִי שַׁדָּי וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ׃  וְחַסְדּוֹ לְדוֹר דּוֹרִים עַל יְרֵאָיו"(שם, 46–50). תפילתה של מרים דומה מאוד לתפילת חנה: "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה'; רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ.  באֵין-קָדוֹשׁ כּה', כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ; וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ" (שמואל א, ב' 1–2). על פי הנצרות תפילת חנה היא פרפיגורציה – הטרמה לתפילת מרים – כלומר רמז מקדים בתנ"ך למה שיתרחש בעתיד בברית החדשה. בפארק נבי סמואל נובע מעיין הנקרא בפי המקומיים מעיין חנה, ולפי המסורת התפללו בו נשים עקרות לפרי בטן.

בביקור בנבי סמואל ניתן להבחין באבוסים לבעלי חיים. האבוסים מתוארכים לתקופת בית שני, התקופה שבה פעל ישוע, וייתכן שהם דומים לאבוס שבו נולד ישוע: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם שָׁם וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת׃ וַתֵּלֶד אֶת־בְּנָהּ הַבְּכוֹר וַתְּחַתְּלֵהוּ וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בָאֵבוּס כִּי לֹא־הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן" (הבשורה על פי לוקס ב' 6–7).

נבי סמואל בתקופה הצלבנית

מסע הצלב הראשון הגיע לארץ בשנת 1099 והצלבנים הנוצרים עשו דרכם לירושלים לשחררה מידי הכופרים המוסלמים. בדרך הם כבשו את נבי סמואל ומפסגת ההר הם ראו בפעם הראשונה את עיר הקודש ירושלים. למראה העיר הקדושה הם בכו מאושר ולכן כינו את ההר הר השמחה (Gaudii Montis). כך תיאר את המעמד החוקר יהושע פראוור: "קרני אור ראשונות, קרני החמה של חודש יוני, האירו ב-7 ביוני 1099 את פסגת נבי-סמויל, עליה הצטופפו גדודי הצלבנים, כשעיניהם חוזות זו הפעם הראשונה בעיר הקודש […] מול פסגת נבי-סמויל השתרעה הארץ המובטחת […] התפרצות אחרונה של התרגשות משיחית אחזה את המחנה, הצלבנים כרעו על ברכיהם, נשאו עיניהם הזולגות דמעות לשמיים ותפילתם נישאה עם הרוח".[1] הצלבנים השאירו במקום כוח עבודה והוא בנה מבצר, כנסייה, מנזר ואכסניה לעולי רגל. כל אלה הוקפו בחפיר עצום ששרידיו נראים עד היום.

מסורת אחרת מספרת כי ריצ'ארד לב הארי הגיע לנבי סמואל בניסיונו לכבוש את ירושלים במסע הצלב השלישי, אך משהתחוור לו שלא יוכל לכבוש את העיר הוא הביט מזרחה בתסכול ובכה. הפעם הבכי היה בכי של עצב.

במבנה המרכזי באתר נראים שרידיה של כנסייה צלבנית גדולה במיוחד, שהייתה בנויה בצורה של בזיליקה. היום זוהי המבואה למבנה המרכזי של האתר – מסגד וציון קבר שמואל. כשניכנס למבנה נוכל לראות את אפסיס (גומחת התפילה) הכנסייה הפונה מזרחה.

מגלה הארצות היהודי בנימין מטודלה ביקר בארץ בשנת 1173. בספרו הוא מגולל סיפור על מסורת הנוגעת לצלבנים והיא שבדרכם לירושלים בשנת 1099 הם עברו ברמלה וזיהו אותה בטעות כיישוב רמה על פי הדמיון בשם. הם מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, לקחו אותן וקברו אותן מחדש בנבי סמואל, שאותה זיהו כשילה. מטודלה מצא אבן ועליה כתוב כך:  "רמלה, היא הרמה, ושם מבניין החומות מימי אבותינו ושם כשלוש מאות יהודים והיא עיר גדולה מאד. ושם בית קברות גדול לישראל, מהלך שני מילין. וכשלקחו בני אדום [הצלבנים] את רמלה, היא רמה, מידי בני הישמעאלים מצאו את קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת היהודים, והוציאוהו בני אדום מקברו והוליכוהו לשילה, ובנו עליו במה [כנסייה] גדולה וקראו אותו שן [סנט, כלומר קדוש] שמואל דשילה עד היום הזה".[2] היישוב רמה (רמלה) היה חשוב לצלבנים כיוון שראו בו את עירם של יוסף הרמתי ונקדימון. יוסף הרמתי הוא שתרם את חלקת הקבר לישוע ונקדימון דאג לקבור את ישוע בקבורה יהודית כהלכתה, ככתוב: ”אַחֲרֵי כֵן בָּא יוֹסֵף אִישׁ רָמָתַיִם שֶׁהָיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ בַּסֵּתֶר מִפַּחַד רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים וּבִקֵּשׁ מִפִּילָטוֹס שֶׁיַּנִּיחַ לוֹ לָקַחַת אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ. פִּילָטוֹס הִרְשָׁה לוֹ וְהוּא הָלַךְ וְלָקַח אֶת גּוּפָתוֹ. בָּא גַּם נַקְדִּימוֹן, זֶה שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה בָּא אֶל יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה, וְהוּא נוֹשֵׂא תַּעֲרֹבֶת מוֹר וַאֲהָלוֹת, כִּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹגְרַם. הֵם לָקְחוּ אֶת גּוּפַת יֵשׁוּעַ וְעָטְפוּ אוֹתָהּ בְּתַכְרִיכִים עִם הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַקְּבוּרָה אֵצֶל הַיְּהוּדִים" (הבשורה על פי יוחנן י"ט 38–40). הצלבנים סברו שזה המקום הראוי לקבור את הנביא שמואל, במקום שבו ראו לראשונה את ירושלים.

על פי הנאמר לעיל הצלבנים ראו בנבי סמואל את מצפה, ולכן הביאו איתם את עצמותיו של שמואל וקברו אותן באתר. כלומר ייתכן שהם חשבו שנבי סמואל הוא מצפה – המקום שבו שמואל שפט את עמו – ואחר כך נוסף לו הזיהוי רמה בזכות העלאת עצמות שמואל הנביא מרמלה על פי המסורת הנוצרית הצלבנית. אפשר להציע שהזיהוי המרובד הוא הפתרון לשאלת זיהוי נבי סמואל: האם הוא מצפה או רמה?

מסורת נוספת מציינת כי בשנת 1192 נמצא בקיר קפלת שמואל הקדוש שריד של הצלב הקדוש שעליו נצלב ישוע. השריד נמסר לריצ'ארד לב הארי על ידי נזיר נוצרי שהחביא אותו בקפלה כשירושלים נפלה לידי סאלח א-דין.[3]

דגים במסורת הנוצרית

לדגים יש חשיבות רבה במסורת הנוצרית. ישוע עשה כמה ניסים הקשורים בדגים והדג החל לקבל משמעות של סמל נוצרי כבר בתחילתה של הנצרות. בתקופה זו, שבה רדף השלטון הרומי את הנוצרים והם נאלצו להסתתר מפניו, הם השתמשו בדג כסמל שלא יסגיר אותם. המילה דג ביוונית היא ΙΧΘΥΣ והנוצרים השתמשו במילה כראשי תיבות של שמותיו של ישוע: Iēsous Christos, Theou Huios, Sōtēr, כלומר ישוע המשיח, בן האלוהים, מושיע, וכך הפך הדג לסמל נוצרי. בנבי סמואל נמצאו כמה חרותות של דגים המתוארכות לתקופה הצלבנית.

חרותת דג על אחד הקירות בנבי סמואל- צילום דוקטור רוית פרבר, חרותת דג על אחד הקירות בנבי סמואל- צילום דוקטור רוית פרבר

הצלבנים עזבו את נבי סמואל לאחר הכיבוש המוסלמי ב-1187, אך חשיבותו לנוצרים לא דעכה מעולם. האם נבי סמואל התקדש לנצרות בתקופה הביזנטית או הצלבנית? כך או כך האתר משך תיירים נוצרים מאות שנים וגם בימינו הוא מוקד עלייה לרגל לבאים להיות קרובים לנביא שמואל – הנביא שאימו התפללה להולדתו ושהמליך למלך את דוד – אבי אבותיו של ישוע לפי מסורת הנוצרים.

מקורות:

[1] יהושע פראוור, תולדות מלחמת הצלבנים א', עמ' 133–152.

[2]זאב וילנאי, אנצקלופדיה אריאל, עמ' 7885, 1980.  הנוצרים זיהו את שילה המקראית עם נבי סמואל וחלקם אף זיהו את שילה עם הרמה: "כ-4 מיל מירושלים, על הדרך המובילה ממנה ללוד, נמצאת שילה, הר ועיר הקרויה גם רמה".

[3] Ralph of Coggeshall, in: Rerum, 1859, LXVI, pp. 40– 41