רשות הטבע והגנים שותפה בצוות היגוי לאומי המגבש את תכנית האב להשבת מים לטבע. מטרתה של תכנית לקדם וליישם את המדיניות המכירה בטבע כצרכן מים לגיטימי, על מנת לשקם ולשחזר את המערכות האקולוגיות שהתקיימו בעבר.

בעבר, הטבע לא הוכר בחוק כגורם הזכאי לקבל מים. כשחוקקו את חוק המים תשי"ט-1959, הטבע לא נכלל במשוואה. "בחוק המים, כשחילקו את המים לצרכי הבית, החקלאות והתעשייה, הטבע לא נלקח בחשבון," מסביר ניסים קשת, הידרולוג ומנהל אגף סביבה ברשות הטבע והגנים. "מה שנשאר בטבע נשאר עבורו ואם היינו זקוקים ליותר מים אז היינו צריכים לבקש זאת מגופים אחרים, היות והשימוש במים לא ניתן לנו בחוק או ברישיון כמו שניתן לצרכנים אחרים".

בשנת 2004 נעשה תיקון לחוק, והטבע התווסף כגורם שצריך לקבל מים. מאותו יום, רשות המים, המופקדת על ידי מדינת ישראל לחלק את המים, חייבת הייתה לקחת בחשבון גם הטבע כצרכן מים.

איך הטבע מקבל מים?

"התשובה היא מאוד הגיונית", מציין קשת, "הטבע מקבל מים מטבע, ממעיינות, מנחלים זורמים וכו'. הטבע לא יכול לקבל מים דרך צינור, כמו חקלאי עם שטח אדמה. הטבע זקוק גם למים שלו".

"המערכת האקולוגית כולה נבנית בהתאם לאיכות המים שבטבע, בהתאם לזרימתם, למהירות, לספיקה, לתנודות של חורף וקיץ. לכל התנאים הללו יש חשיבות ואנחנו רוצים להשיב את המים לטבע".

"יש מחזוריות מופלאה בטבע, דברים לא פועלים "סתם", הטבע הוא בנוי היטב בזמן שאנחנו ממציאים טכנולוגיות לתיקון הבעיות שיצרנו. לטבע ולכל דבר בטבע יש תפקיד מאוד חשוב".

חלוקה שוויונית, מחסור והתפלה

פה גם טמונה הבעיה – איך מחלקים את המים? הרי גם שאר צרכני המים מקבלים את המים מהטבע – המים לחקלאות מגיעים מהטבע, וכך גם המים לבית.

סוגיה נוספת ורצינית עמה אנחנו צריכים להתמודד בבואנו לחפש פתרונות לחלוקת המים בין הצרכנים, היא המחסר במים. ישנו מחסור עולמי במים, וגם במדינת ישראל. "בעקבות שינויי אקלים, כל המעיינות יורדים. אנחנו נמצאים עכשיו אחרי חמש שנים שחונות (החורף האחרון קצת הרים אותנו)", מסביר קשת.

כדי לענות על בעיית המחסור במים, מדינת ישראל החליטה להפוך לבית חרושת למים ולהתפיל מי ים. כמות המים המופקת כיום ממתקני ההתפלה השונים בישראל עומדת על 600 מיליון קוב בשנה, ועד 2030 יוכלו להתפיל 900 מיליון קוב לשנה. "זה אמור לגשר על הפער בין מה שהטבע נותן לבין מה שצריך, בין ההיצע לביקוש העצום".

"בעולמנו יש היצע של מים, שתלוי אך ורק בשפע שיורד עלינו משמים. אלו הם המים שחודרים לקרקע וממלאים את המעיינות והנחלים. זה ההיצע. לעומתו יש ביקוש – מה שהבית צריך, החקלאות, התעשייה וכו'. הביקוש גדול מההיצע. ההתפלה מנסה לגשר על זה".

ההיצע הוא יקר מאוד. כעת ההיצע מורכב מהטבע, משאב זול יחסית, וגם מהתפלה, תהליך יקר מאוד שדורש הרבה אנרגיה ומשפיע על הים ועל הקרקע בחוף הים. כל זה נכנס לסל אחד, וגורם גם למחירי המים לעלות".

אמנם חלק מהמים שאנחנו משתמשים בהם בבית עוברים טיהור, נלקחים לחקלאות, כאשר רמת הטיהור מותאמת לכל גידול.

למה הטבע זקוק למים?

"באגף שלנו ברשות הטבע והגנים אנחנו עוסקים גם בכל המינים ובעלי החיים במים, עליהם עלינו להגן ועבורם אנחנו מביאים את המים", אומר קשת. "האגף שלנו עוסק גם באופן בו צריכים לנהל את המערכת האקולוגית ואת בית הגידול. אנחנו עושים המון עבודות בשיקום של בתי גידול לחים. למשל, אם צריכים לקחת מים מנחל מסוים, צריכים להתחלק במים כך שאם אתה תיקח אז גם לטבע יישאר. אנחנו לא רוצים שיביאו לנו צינור ויזרימו דרכו מים, אנחנו רוצים שחלק מהמים יישאר בנחל, החלק שיספיק בשביל לשמור על מערכת אקולוגית תקינה בנחל".

שיקום בתי גידול לחים – מה זה בכלל?

שמורת החולה היא הדוגמא הכי קלאסית לנושא. בקום המדינה גודלה עמד על כ-60,000 דונם. כחלק מהחזון לפיתוח הארץ, מדינת ישראל החליטה לייבש את השמורה ולהשתמש בשטחה לצרכים חקלאיים. באותה העת, אף אחד לא הבין את הנזק.
"אחרי שייבשו את החולה, הבינו כי בכל זאת, צריכים להשאיר חלק מהשמורה. וכך, 4,000 דונם, הוקדשו לבניית שמורת החולה החדשה, והיא אמורה לייצג את כל בתי הגידול שהיו ב-60,000 דונם: אגם, ביצה, בעלי החיים שחיו בה וכל מיני נישות שכאלו. השיקום כרוך בעבודות רבות, יצירת אגם, יצירת ביצה, עבודות רבות של טרקטורים, יצירת תעלות, הבאת מים ועוד. זו דוגמא לשיקום של בית גידול לח".

קשת מסכם ואומר כי "ברור לנו שזה לעולם לא יהיה הטבע, אבל ביכולות שלנו כאנשי מדע וסביבה זה הכי קרוב שאפשר".