פודקאסט ארץ ישראלי מצוי: דורבנים

להאזנה

בקצרה

איך הוא נראה?

• הדורבן הוא המכרסם הגדול ביותר בישראל. משקלו בין 10 ל-12 קילוגרם ואורכו יכול להגיע ל-70 סנטימטרים.
• הקוצים שלו עשויים קרטין, אותו חומר שממנו עשוי השיער שלנו, וצבועים בפסי שחור-לבן לאורכם.
• הוא צמחוני לחלוטין.  הוא אוכל שורשים, פקעות, בצלים וקליפות עצים. 

איך הוא חי?

• הדורבנים חיים בזוגות לכל החיים ומגדלים יחד את הילדים.
• ביום הם בפנים, במחילות באדמה. רק בלילה הם יוצאים.
•  לכל זוג יש שטח קבוע של 2,000 עד 3,000 דונם, ובכל לילה הם מסתובבים 2 עד 3 קילומטרים.
• הם גם קצת "פורצי דרך": הם חופרים מתחת לגדרות חקלאיות, ואחר כך חיות אחרות משתמשות באותם פתחים. תנים, חזירי בר ועוד.

איך הוא מגן על עצמו?

• כשדורבן מרגיש מאוים, הוא מנפח את הקוצים ונראה פתאום גדול פי שניים.
• בקצה הזנב יש לו קוצים מיוחדים שהוא משקשק בהם. הרעש מזכיר קסטנייטות, וזה מספיק כדי להבריח.
• אפילו נמרים לא תמיד מנצחים אותו. כמה מהם נסוגו מעימות עם קוצים נעוצים באפם.

מה מאיים עליו?

• הדורבן מוגן על פי חוק, אבל בפועל הוא הנצוד ביותר בישראל. בעיקר בגלל הבשר שלו.
• הציד הוא לרוב אכזרי: רדיפה ברגל והכאה בנבוטים, לא בירי.
• יש פחות ופחות שטחים פתוחים, הוא מגיע לפעמים לשכונות עירוניות. גם לתל אביב.
• כדי לשמור על המגוון הגנטי, רשות הטבע והגנים עובדת על מסדרונות אקולוגיים. שטחים פתוחים שמחברים בין אוכלוסיות ומאפשרים לבעלי החיים לנוע ביניהן.

האזינו לפרקים נוספים על חיות הבר וסיפורים מרתקים >>

תמלול פרק דורבנים:

יריב: יש לו קוצים בקצה הבטן שהוא מקשקש איתם ומרעיש, אז זה נשמע כמו איזה קסטנייטה כזאתי או מרקש. הדברים האלה זה מרעיש ורועד, וחיות מורתעות הן נעצרות. יש כמה סרטונים שרואים שנמרים, שהם האויבים הגדולים של הדורבנים, מנסים – זה נגמר בכך כשהנמר בורח ותקועים לו באף ארבעה, חמישה, שישה קוצים. זה נורא כואב.

מוזיקה: (מה עושות האיילות בלילות / קן לציפור בין העצים / לאריה ולממותה, לגמל ולשיבוטה / אח איזו מקהלה)

קריין: הסכת "ארץ ישראלי מצוי". גלי צה"ל ורשות הטבע והגנים נכנסים איתכם לסבך המקומי, עם נעמה טוכפלד.

נעמה: לו אני דורבן, מה הייתי עושה אם הייתי צריכה עכשיו לקפוץ למכולת להביא לחם, חלב, ביצים, משהו כזה, ובחזור הייתי צריכה לחצות כביש של שישה נתיבים או גשר או מסילת רכבת או כולם ביחד? איך אני חוזרת הביתה? בדיוק על זה אנחנו הולכים היום לדבר עם ד"ר יריב מליחי, אקולוג במחוז מרכז שמתעסק עם המון המון נושאים, ביניהם אחד הנושאים המעניינים שנקראים מעברים אקולוגיים, ומה ההבדל ביניהם לבין מעברי בעלי חיים, ובין היתר נדבר גם על בעל חיים מאוד מרתק – הדורבן. שלום יריב.

יריב: שלום נעמה.

נעמה: קיבלתי סרטון בימים האחרונים של דורבן מתהלך ברחובות תל אביב. מצלמת אותו אזרחית מופתעת מאוד. כולה הלם ותדהמה. עכשיו, הדורבן, כל הקוצים שלו פתוחים מן הסתם מפאניקה, ונשאלת השאלה.

[אזרחית בסרטון: אני בהלם. מה הוא עושה שם? יש פה…]

יריב: כנראה שהוא מחפש מזון או שהוא מחפש את הדרך הביתה או שהוא מחפש להמשיך בתנועה והוא נתקל בעיר ואומר "אני צריך לחצות אותה". צריך להבין, דורבן זה המכרסם הכי גדול. זה מכרסם כמו חולדה, עכבר. זה יונק ששייך לסדרת המכרסמים. הוא לא טורף, הוא לא חתול כמובן, אוקיי? והדורבן הזה חי במחילות במשך היום. בלילה יוצא לחפש מזון, לחפש בת זוג, לחפש שטחי מחיה. הוא לא יחיד.

רוב חיות הבר שלנו בישראל, מפאת השרב והחום, הן פעילות לילה. כלומר, חיות בר בדרך כלל יוצאות לסיבוב שלהן בלילה, ביום ישנות. לא כולן, רובן. וכשהן יוצאות לחפש מזון או להסתובב, הן צריכות שטח. הן צריכות שטח שיוכלו ללכת בו, שטח שיוכלו למצוא בו מזון, שטח שיוכלו לפגוש אהובות או אהובים, כל אחד לפי העדפה שלו.

נעמה: כן, לפרלמנט של שישי. תגיד יריב, יש לי זיכרון כזה שדיברנו לפני די הרבה זמן על צבועים, ושם דיברנו על רותי הצבועה העירונית שמתה מאז לצערנו הרב, ושם באמת דיברת על תופעה שבה חיית בר נכנסת לתוך מרחב עירוני, משתלבת בו וקובעת בו את מקום מגוריה. האם דורבן זה בעל חיים שאנחנו יכולים עכשיו לראות במרחבים עירוניים מסתובב ב"אהלן אהלן" ככה?

יריב: תראי, חיות בר בדרך כלל הן בבר, כלומר בחוץ. ודי נדיר שהן נכנסות לאזור אורבני בנוי על מלא. אבל אם יש שטחים פתוחים, גינות ציבוריות, פארקים עירוניים, אז בהחלט חיות בר, גם דורבן, יגיעו. יגיעו בלי בעיה. וכשכבר לא יהיה מקום בגינה הציבורית, הם יתחילו לחפש ולעבור לגינה הציבורית האחרת.

נעמה: הבתים.

יריב: כן, הם יעברו בין חצרות הבתים, הם ילכו גם ברחובות. אבל שוב, זה קורה בכל העולם, לא רק בישראל. וזה נובע מהסיבה שאנחנו המדינה המערבית הכי צפופה בעולם. וכתוצאה מכך, לחיות הבר שלנו נגמר השטח ונגמר המקום.

נעמה: וואלה.

יריב: כן. לכן כבר בשנת 2016 התחלנו בתוכנית שמבוססת על רעיון אקולוגי עתיק של מסדרונות אקולוגיים.

נעמה: אז תכף אני אשאל אותך מה זה ואיך זה ומה זה פותר ואיך זה עושה. אבל עוד לפני זה אני רגע רוצה להישאר איתך עם הדורבן בחוצות תל אביב. האם נגזר על בעלי החיים ועלינו בני האדם פשוט לחלוק את אותו מרחב בסוף? אתה רואה איזשהו כאילו אופק לעניין הזה? כי נראה שזה רק הולך וגובר והולך וגובר ומקצין.

יריב: כן. אנחנו נצטרך לחלוק. חלק מהחיות לא יזכו לחלוק ופשוט ייעלמו מחיינו. כן. כי לא כולן יוכלו להיות סתגלניות מספיק, להתבסס על מזון שאנחנו זורקים, על הרעש שלנו. חיה כמו נמר, כבר הנגב… הנגב לא מספיק לנמרים, הם נעלמו. והנגב הוא בעינינו ענק, הוא לא לנמר, זה לא. אז הצבי… את רואה צבי חי בתוך תל אביב? כנראה שלא. אבל מינים שהם מינים מלווי אדם או מינים סתגלניים כמו תנים, דורבנים, לא לדבר על העורבים, מינות, דררות.

נעמה: הפולשים.

יריב: הפולשים והמתפרצים, שאין להם… הם נקראים בכלל בהגדרה "מינים מלווי אדם". עכשיו, זה החשש שלנו. אנחנו בסוף נהיה עיר אחת גדולה ויהיה לנו הרבה חולדות והרבה עורבים.
נעמה: לא, זה לא נשמע לי טוב כל כך. בוא נעצור את זה עכשיו. לא, לא, לא, לא, לא. טוב, אז אנחנו נדבר היום על מה אנחנו עושים, מה אתה עושה במסגרת תפקידך בעניין הזה, כדי שבאמת לא נהיה עיסה אחת גדולה של בני אדם, פיח, עורבים וחולדות, אלא שיישארו לנו שטחים פתוחים, שיהיה מרחב מחיה לחיות הבר, שאנחנו נדע לשים את הגבול בינינו לבינם ולא להכניס אותם פנימה לעולמנו הצפוף. אבל רגע לפני, אשמח שתדבר איתי על הדורבן כבעל חיים. אז קודם כל אמרנו יונק, מכרסם, גדול המכרסמים. איזה עוד מידע אתה יכול לתת לי עליו? מאפיינים מיוחדים.

יריב: הוא מונוגמי לכל החיים.

נעמה: אוהו, שמרן.

יריב: זכר ונקבה במחילה מגדלים. לפעמים אתה מוצא מחילות עם 10, 12 דורבנים בפנים, ואתה מבין שיש שמה ילדים ונכדים ונינים.

נעמה: אה, חמולה ממש.

יריב: יש מקום לכולם. או כשנגמר המקום, אז נותנים בעיטה לצעירים – "צאו מהבית, לכו לחפש לכם מקום".

נעמה: זה מה שנקרא הרחבה.

יריב: בדיוק. דורבנים, כמו רוב היונקים, מתרבים פעם בשנה. כלומר, הנקבה ממליטה שני גורים בדרך כלל פעם בשנה. אבל מסתבר שכל לילה הם מתאמנים על ההתרבות הזאתי.
נעמה: כן, הם אוהבים אחד את השני כל לילה, כל הלילה?

יריב: וואו.

נעמה: וואו. אוקיי, סוד טוב לחיים זוגיים ארוכים ומאושרים.

יריב: כנראה, כנראה.

נעמה: כן, יפה מאוד.

יריב: עכשיו, הם פעילי לילה מהחיות האלה. כלומר, הם ביום מסתתרים במחילות, בלילה יוצאים. בניגוד למה שרוב הילדים והאנשים שפחות מתעניינים חושבים, הדורבן לא יורה את קוציו.

נעמה: כן. זהו, זה מיתוס. אני רגע חייבת שנדבר על זה שאתה יודע, נולד איזשהו פחד כזה שהדורבן ישחרר עליך איזה קוץ ואתה הולך לסיים עם זה במיון.

יריב: הקוצים, הקוצים האלה לא משתחררים בקלות. הם משתחררים אבל לא בירייה. הרבה פעמים כשכלב נתקל בדורבן או אפילו נמר נתקל בדורבן, זה נגמר בכך כשהנמר בורח. ואלה קוצים נורא חדים. לדורבן יש מנגנון כשהוא נמצא בפחד או שהוא מאיים – אז הוא מנפח את הקוצים שלו, מוציא אותם החוצה, ואז הטורף או האויב אומר "רגע, יש פה עסק עם משהו גדול יותר". ממש באמת, פשוט מנפח קוצים. הוא הופך להיות פי שניים בגודל, בנראות שלו הוא פי שניים, ואז עוצרים רגע ומבוהלים, וזה הזמן שהוא צריך כדי להתחמק ולהימלט.

נעמה: אז אתה בעצם אומר שכל הפריזורה הזאת של הדורבן שהיא קוצים מלחיצים, זה לא משמש רק ככלי נשק או איזשהו אמצעי הגנה, אלא כתפאורה ממש, כאיזה אאוטפיט שנועד להזהיר – "חבר'ה, אל תתעסקו איתי".

יריב: בדיוק. עכשיו, לפני כמה דקות אמרנו שאין נמרים בישראל.

נעמה: זהו.

יריב: אז מי האויב של הדורבן בישראל?

נעמה: לא יודעת. אנחנו?

יריב: טוב, אנחנו אויבים של כולם כנראה. אם בלי כוונה דורסים אותם, ואם בכוונה. חייבים להגיד, דורבן זו חיה שניצודה הכי הרבה בישראל, לצערי.

נעמה: אז גם על בעיית הציד נדבר פה, יש לו הרבה בעיות מסכן, "מרבון הדורבן". אבל קודם כל, כשלעצמו מדובר באמת במופע אור קולי. אני רוצה, אם לא אכפת לך, לתת לי קלסתרון של הנראות הכללית שלו. הקלסתרון לזהות את החיות.

יריב: כן, הנה הוא. פרצופו העליז משהו של גיבורנו האלמוני. אין לנו שם, אין לנו כתובת, אבל התמונה ברורה מספיק כדי שמי שמכיר יזהה אותו בקלות. הוא מגיע לבין 10 ל-12 קילו. האורך שלו בערך חצי מטר, יכול להגיע ל-70 סנטימטר עם כל הקוצים. הוא מכרסם, שיניים קדמיות חדות מאוד, שתיים כמו של באגס באני כזה. נשמע כמו של מכרסם או של חולדה. הוא בצבע שחור, הקוצים שלו הם שחור-לבן, שחור-לבן. הם משנים את הצבע שלהם דרך אגב. הקוצים זה גלגול של השערות, הם עשויים מקרטין.

נעמה: והשמועות אומרות שבשרו טעים וערב לחך ורך, זו הסיבה שצדים אותו בישראל כבר מאות שנים וגם היום.

יריב: זו חיית בר מוגנת, ויש מקומות שבלי הדורבן המערכת האקולוגית סובלת. כי הדורבן אוכל, הוא צמחוני, הוא לא טורף, הוא אוכל שורשים, פקעות, בצלים. ויש מקומות שרק ככה, נגיד באזור הר הנגב, רק ככה הצמח מופץ על ידי הדורבן.

נעמה: אוכל ומפזר. כלומר, יש לו תפקיד גם במערכת האקולוגית. הבנתי. תגיד יריב, איך ההתנהגות החברתית או הקבוצתית שלו?

יריב: זוג חי במונוגמיה ומגדל את הצאצאים. לפעמים הצאצאים נשארים איתו גם כמה שנים. זו לא חיה סוליטרית, זו גם לא חיה שנודדת יותר מדי.

נעמה: יש להם את אזורי המחיה שלהם?

יריב: כן, מאוד טריטוריאלי. שטח מחיה של דורבן בערך 2,000-3,000 דונם. זה לא שטח קטן, אבל הוא הולך שניים-שלושה קילומטר בלילה, הוא לא מהנודדים הגדולים.

נעמה: הוא משנה את אזורי המחיה שלו במהלך החיים?

יריב: ברגע שהתבסס על מחילה, אלא אם גירשו אותו. עכשיו, מסתבר שדורבן הרבה פעמים הוא הראשון לפרוץ את הדרך, הוא נחשון בן עמינדב, יש לו אומץ כזה. הוא מגיע לגדר אטומה שהחקלאי שם כדי שלא יאכלו לו את התפוחי אדמה נגיד או לא יעקרו לו את הצינורות. ואז הדורבן מסתכל – אמרנו דורבן חי במחילות שהוא חופר – הוא מתחיל לחפור מתחת לגדר, הוא מייצר את הפתח הראשון. אחריו בא התן ומגדיל, אחריו בא החזיר ומגדיל. כלומר הדורבן פורץ את הדרך לכל החברה. הוא היחיד שבאמת יודע לחפור מחילות כמו שצריך ואז חוגגים על השדה. ופה מתחילות הבעיות שלנו בדיוק.

נעמה: הבנתי אותך יריב. דרך אגב, מה הוא אוכל חוץ משורשים? האם הוא יכול לטרוף נגיד, בעתות מצוקה הוא יאכל בעלי חיים?

יריב: צמחוני לגמרי. תחשבי על שורשים, על תפוח אדמה, על בצלים. הוא מכרסם עצים. את יודעת, עץ צעיר שאתה מגיע אליו לגזע ואתה מכרסם, אתה פוגע לו בצינורות הובלה של המזון, ואתה יכול ככה בעזרת חיגור, כלומר ליצור חגורה בגזע מסביב, אתה יכול להרוג אותו. והוא הורג הרבה פעמים עצים לחקלאים. הוא עושה את זה כדי לחדד את השיניים, לא בשביל משהו מיוחד.

נעמה: אז עכשיו בוא נדבר יריב על מה שאנחנו עושים. ולפני שפתחנו מיקרופון גם אמרת לי שאנחנו נצטרך להבדיל בין מסדרון אקולוגי למעברי בעלי חיים. אז קודם כל אני אשמח בכלל שתפתח לי רגע צוהר לעולם הזה של המצוקה של בעלי החיים כשהם צריכים לעבור מנקודה A לנקודה B.

יריב: בעצם נעמה, זו המצוקה של שמירת טבע באופן כללי. איך שומרים טבע? מכריזים על שמורות, נכון? לוקחים שטח, אומרים "בשטח הזה יש צמחים, בעלי חיים, בוא נעשה מזה שמורה". היא יכולה להיות 50 דונם והיא יכולה להיות 50,000 דונם, תלוי איפה אתה נמצא בישראל ומה הגודל. אבל בסוף יש לה גודל סופי לשמורת הטבע. אבל ארבעה קילומטר ממנה יש עיר, יישוב, מושב, ועוד ארבעה קילומטר יש עוד שמורה. ואתה אומר – אוקיי, איך הדורבן משמורה א' יפגוש את הדורבנית משמורה ב'? כי אנחנו כשומרי טבע לא אוהבים שבעלי חיים נמצאים באותו מקום, אנחנו רוצים שיהיה מגוון גנטי.

נעמה: אה, אוקיי. שדורבן… שלא תהיה חתונה בתוך המשפחה.

יריב: בדיוק. אנחנו רוצים ולכן אנחנו אומרים: אוקיי, בוא נבחן מה קורה בין השמורה הזאתי ליער הזה לשמורה הבאה. ואז אנחנו רואים שיש שמה שדה חקלאי, שטח אש של צה"ל, יער של קרן קיימת לישראל, סתם שטח בור. אז אנחנו אומרים איך נשמור עליו? זה לא שמורת טבע וזה גם לא הגיוני להכריז על כל מדינת ישראל כשמורת טבע. לכן כבר בשנת 2000, שקדי ושדות, שני מדענים בחטיבת מדע, הגו את הרעיון שצריך להשאיר שטחים פתוחים בין שמורות ויערות כדי שבעלי חיים יוכלו לעבור ממקום למקום. עכשיו זה היה רעיון אקולוגי נעמה, נחמד ויפה.

נעמה: כן.

יריב: אבל אם הוא לא מעוגן בחוקי מדינת ישראל, אז הרעיון יישאר שם. אז מ-2016 אנחנו התחלנו ברשות הטבע והגנים והצלחנו לשכנע גם את מינהל התכנון לקדם תוכנית של מסדרונות אקולוגיים, כלומר, לדאוג ששטחים בין שמורות ויערות וגנים יישארו שטחים פתוחים ועבירים לחיות בר.

נעמה: אוקיי? שזה נשמע על פניו דבר חשוב ונעלה. אך אני מאמינה שזה נתקל בהרבה קשיים מצד המציאות והחוק וכולי. ובכלל, רגע מנסה לחשוב בראש של בעלי חיים – הם יודעים על המאמץ שאנחנו משקיעים בלהשאיר להם מקום למעבר?

יריב: זו שאלה ששואלים אותי כל הזמן. מאיפה בעל החיים יודע שהוא צריך לעבור פה? הוא יודע. הוא יודע. הוא מסתכל. הוא רואה איפה יש רעש, איפה אין רעש, איפה יש תאורה, איפה אין תאורה, איפה יש גדר, איפה אין גדר. ובסוף הוא מתועל לשטחים הפתוחים האלה. אוקיי? כלומר, החשוב שהשטחים האלה לא רק יישארו פתוחים. נגיד שבאזור מסוים, שדה חקלאי נחשב מסדרון אקולוגי. אבל החקלאי עכשיו מגדל אבוקדו, ואנשים אוהבים לקטוף אבוקדו. אז החקלאי מרים גדר בגובה שני מטר נגד אנשים ואומר לי, "אני שם את זה נגד אנשים". אני אומר לו, "אבל אדוני, אתה באמצע מסדרון אקולוגי".

נעמה: זאת אומרת, אתה לא פוגע באנשים, אתה פוגע בבעלי חיים.

יריב: כן. אז הוא אומר לי, "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?". אז זה גורם לנו האקולוגים לחשוב על פתרונות. אז למה אנחנו הולכים ואנחנו פותחים פתחים בגדר בגודל של 40 על 40? בן אדם לא יכול להיכנס, ודורבן יכול להיכנס ולעבור ולחצות את השדה. והם חוצים, הם עוברים. אנחנו שמים מצלמות והם עוברים במעברים האלה. בא מינהל תכנון ואומר: "בנינו עיר חדשה, צריך לבנות לה כביש". אנחנו אומרים: "זה בסדר, אבל הכביש חוצה מסדרון אקולוגי". אין בעיה, אנחנו מספיק יודעים מה לעשות. ולכן אנחנו שמים מעברי בעלי חיים. יש בעלי חיים כמו הדורבן שצינור בקוטר של חצי מטר זה כמו המחילה שלו.

נעמה: וואלה.

יריב: יש, אם את זוכרת את הצבועים, הם צריכים קצת יותר כי הם גדולים יותר. ויש את המפונק – הצבי הארץ ישראלי. הוא לא יעבור מתחת לכביש אם לא תבנה לו מעבר מעל הכביש. רק שמה הוא יעבור. ואם לא, הוא פשוט יישאר והמגוון הגנטי יידרדר. אנחנו רואים שלעיתים נדירות צבי, אם אתה מלחיץ אותו עם כלבים שרודפים אחריו אז הוא… אבל בדרך כלל גם מעל הכביש והרבה צבאים נדרסים לנו מעל הכביש. אז אני אומר, המסדרון האקולוגי זה השטח הפתוח, והפתרונות של המעברים זה כדי שיוכלו להמשיך ולהתקדם בו.

נעמה: אז בעצם אנחנו לומדים פה כמה דברים, שמסדרון אקולוגי זה למעשה מרחב.

יריב: אמת.

נעמה: זה באמת איזשהו צינור שאתה מאפשר דרכו מעבר חופשי של בעלי חיים, לא צריך פה איזה קונסטרוקציה מטורפת כדי פשוט לשמור על הקיים.

יריב: נכון. אבל תראי, כשאנחנו אומרים לשמור על הקיים, אז לפעמים העיר, בייחוד אחרי שבעה באוקטובר, המון יישובים מאירים את סביבתם. ואז יוצא שהחיה הלילית הזאתי כמו הדורבן צריכה לעבור עכשיו בשטח מואר, וזה בניגוד לטבע שלה. אז אנחנו מנסים גם לכוון את התאורה. כלומר זה לא רק שהשטח יהיה פתוח, אלא גם מה השימושים שיהיו מימינו ומשמאלו ובתוכו. זה נשמע לך לא מסובך, אבל זה קשה.

נעמה: אתה אומר שגם הפשוט הוא מסובך.

יריב: גם הפשוט הוא מסובך בהחלט.

נעמה: ועכשיו שאתה מדבר אני גם חושבת לא רק על אור, אני חושבת על רעש, אני חושבת על מוקדי מזון וזבל שיכולים להוות…

יריב: נכון. יכולים להוות משיכה לחיות אחרות שיפריעו לדורבן. בהחלט. כלומר לשמור על שטח פתוח, פשוט לא שמורה ולא גן – שטח פתוח, זה חקלאי, זה סתם שטח. זה נורא מורכב כי השטחים האלה, אם אין מי שמנהל אותם, אז כל דאלים גבר והם נפגעים.

נעמה: תשמע, אני אגיד לך ככה, זה כאילו תופס אותי בנקודת הפתעה מאוד גדולה. כי אנחנו האנשים הרגילים, אתה יודע, עוברים – מה יש פה? כלום, נכון? סך הכל. ומסתבר שבתוך הכלום הזה מושקעים המון מחשבה ומאמץ והם קריטיים וחיוניים גם לשגשוג המינים המקומיים, אחרת אין.

יריב: נכון, אחרת אין. האוכלוסיות… למדנו שבמקומות שהאוכלוסיות מבודדות, אין להן לאן ללכת, מגודל מסוים, לא משנה מה שאתה עושה, האוכלוסייה קורסת לתוך עצמה. המגוון הגנטי יורד, נכנסת איזה מחלה לעדר או למשפחה וכתוצאה מכך…

נעמה: וואלה. יש לך דוגמאות לאוכלוסיות כאלה?

יריב: יש לנו אוכלוסיית צבאים באזור חוף השרון שהתחילה מאיקס וכרגע היא ירדה. יש לנו סיפורים על מחלת הפה והטלפיים בדרום הגולן, אבל שמה זה לא בגלל מסדרונות. אבל אנחנו עוד לא שם, מלחיצים את השטח, אנחנו רואים אוכלוסיות קטנות שהולכות ונסגרות.

נעמה: הבנתי. ואז נכנס הסיפור של מעברי בעלי חיים, שאני לומדת ממך שגם לבעלי החיים יש סוגים שונים וצרכים שונים, ולא בהכרח מה שמתאים ל-X מתאים ל-Y.

יריב: נכון. כלומר מעברי בעלי חיים אלו אזורים שאנחנו מאפשרים או מקומות שמאפשרים לבעל חיים לחצות תשתית כלשהי. אוקיי? זה יכול להיות כביש, זה יכול להיות רכבת, זה יכול להיות עיר קטנה או יישוב קטן, אוקיי? או גדר. ואז שואל אותי החקלאי: "איזה בעלי חיים עוברים פה?". אז אני אומר לו: "דורבן, נמייה, גירית – פתחים קטנים". מה קורה כשאני רוצה להעביר צבי? זו בעיה. כי איפה שעובר צבי, עובר גם בן אדם.

נעמה: בדיוק.

יריב: לכן הפתרונות הם כאלה של אולי תפתח את הגדר כשאין פרי על העצים. מה אכפת לך? אז הוא אומר: "תממן לי כמה ימי עבודה, נפתח כל…".

נעמה: רגע, זו אופציה בכלל?

יריב: כן. כי אם אתה דואג רק שלא יקטפו לך פרי, ואבוקדו יש רק ארבעה חודשים בשנה על העצים, מה אכפת לך, חוץ מהזמן והעבודה, לפתוח ולסגור את הגדר?

נעמה: ומה יעשה בינתיים הצבי בזמן שהאבוקדו מבשיל?

יריב: אז הצבי יעבור רק חצי שנה מתוך שנה ולא שנה שלמה. אנחנו מנסים למצוא את הפתרונות האלה. עכשיו חייבים להבין, רוב בעלי החיים יעדיפו להישאר בטריטוריה, בשמורה שלהם. אבל כשהאוכלוסייה מגיעה לגודל מסוים, אני חייב לתת לה אפשרות לפגוש אוכלוסייה במקום אחר. זה לא שאנשים ששומעים את המילה "מסדרון" חושבים שזה מסאי מארה או סרנגטי, שתי השמורות הגדולות במזרח אפריקה שרואים עדרים נודדים הלוך וחזור. לא. זה בסך הכל אפשרות מעבר של פרטים בודדים כדי להחליף גנים. אחרת, ברגע שזה יהיה סגור, אני אצטרך להרדים צבי, לקחת אותו, לשים אותו במקום אחר – וזה כבר לא שמירת טבע.

נעמה: אוי ואבוי אם הגענו לשם. זה גן חיות, נכון? ממש. תגיד יריב, קודם כל זה מטריד. כאילו אני חושבת רגע על מה אנחנו כבני אדם עושים כשאנחנו צריכים להתפתח ולגדול – בנייה ותשתיות ורכבות – אבל אנחנו בעצם דוחקים את רגליהן של האוכלוסיות המקומיות ומאלצים אותן להתכנס לתוך כל מיני פתרונות שאנחנו המצאנו.

יריב: נכון לגמרי. ובסוף, כמו שאמרתי לך, המינים הסתגלניים ייכנסו אלינו, ואז יהיו צעקות: "מה דורבן עושה אצלי בגינה?".

נעמה: מה זאת אומרת? מחזיר אותי לסרטון שראיתי ברחובות תל אביב. מה דורבן עושה אצלי בגינה? דורבן שנים עובר פה, ובנית כאן שכונה נגיד או משהו או כביש.
יריב: אז אני אומר, אנחנו חייבים להבין שחיות בר או שייעלמו או שיסתגלו ויחיו איתנו.

נעמה: תגיד יריב, אנחנו רואים אפרופו סתגלנות, אנחנו רואים שינוי בהתנהגות של בעלי חיים, חיות בר, אתה יודע, מצבי ועד דורבן, בהתאם לפיתוח וכל השטחים שהולכים ומצטמצמים?

יריב: כן, יונקים הם לא חיות טיפשות. גם שועלים וגם תנים לדוגמה, שהם מינים שיכולים לחיות בבר לגמרי. תן או שועל יכולים לחיות לגמרי בבר, כלומר לא צריכים אותנו. אם הם מוצאים את עצמם או נכנסים לתוך העיר, את רואה איך הם לאט לאט לומדים להתבסס על המזון שלנו.

נעמה: אז עכשיו יצרנו פה בעיה חדשה ולא מדוברת, שבעצם הדחיקה של חיות הבר לתוך מרחבים עירוניים או מיושבים מרגילה אותם גם לאוכל של בני אדם. עזוב את המחלות והסבל שנגרם להם מזה, הם שוכחים לצוד. ומה יהיה עם הדור הבא?

יריב: או. ואז אנחנו כביכול מייצרים פתרונות אקולוגיים אבל הם כבר לא בדיוק חיות בר. זה לא נגמר רק בזה, אנחנו גורמים לאותן חיות בעיר להיות הרבה יותר תוקפניות כי הן תלויות בנו ובהאכלה. לכן הדבר הראשון שאנחנו אומרים על חיות בר נעמה: אל תתקרב, אל תאכיל, תסתכל ותיהנה. זה הכל.

נעמה: כן, כי תמיד האינסטינקט שלנו זה כאילו "יא איזה חמוד", נותן אוכל "קיצי קיצי קיצי" וזורק לו איזה במבה, שזה הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות לבעל חיים באשר הוא.

יריב: אין יותר גרוע מזה. ולא לשכוח, הבעל חיים הזה שורד את כל הימים שאת מדליקה את הקמין בבית או את המזגן, שורד לילות כי יש לו פרווה מתאימה לזה, שורד שרב כי יש לו אורח חיים מתאים. אז זה לא כלבים של בית, אלו חיות בר.

נעמה: אבל מה הוא לא שורד? את המגבונים, את הבמבה, את כל השטויות שלנו. טוב יריב, עד עכשיו דיברנו ואני רק הלכתי ונהייתי יותר ויותר פסימית ומודאגת. יש לך איזה קרן אור, איזה תקווה לתת לי?

יריב: כן. תוכנית המסדרונות האקולוגיים מתקדמת ומתקדמת יפה. מינהל התכנון החליט לעשות לכל מדינת ישראל תוכנית מסדרונות. כלומר, למעשה תוכלי להתחיל באילת ולסיים בחרמון, שלאורך כל הדרך את תלכי בשטחים פתוחים. חלקם יהיו ברוחב קילומטרים, חלקם מטרים.

נעמה: רגע, אם אני דורבן, אני יכולה לצאת מאילת ולהגיע לחרמון דרך מסדרונות אקולוגיים?

יריב: אם המצפן שלי מכוון מספיק טוב, זאת הכוונה. ואם לא את, אז את תתחילי את המסע ותעצרי בשמורה בנגב כמה שנים, ואז הבן שלך ימשיך לשמורה בהרי יהודה והנכד שלך ימשיך לגולן. כלומר אפשר גם לעשות את הנדידה הזאתי לאורך מספר דורות. אנחנו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאפשר לחיות הבר את השטח הזה, לעבור ממקום למקום.

נעמה: לתת להם את מה ששלהם.

יריב: כן. את יודעת יש משפט שאומר: "If you build it, they will come". כלומר, כל מה שאתה צריך זה רק לבנות את התשתית והם יודעים. הם חיות בר, הם לא צריכים עזרה, הם יודעים לבד. אתה רק צריך להשאיר להם תשתית ולא לבנות להם גדרות, קירות, כבישים בלי שום אפשרות מעבר.

נעמה: זאת אומרת, בעצם מה שאתה אומר פה – אנחנו לא רוצים לשנות את ההתנהגות שלהם, אנחנו לא רוצים להתערב באורח החיים שלהם, אנחנו רק רוצים להשאיר להם נתיב. אני לא אגיד בריחה, כי אנחנו לא רוצים שהם יברחו, שילכו, שיתפננו בכיף.

יריב: נכון. נתיב שיקשר בין שמורות וגנים. עכשיו, יש מקומות במתניים הצרים של מדינת ישראל, בין כפר סבא לכביש 6, ששם המסדרון הארצי הוא באזור ה-200-250 מטר. שדה חקלאי קטן במזרח כפר סבא. זה כל הסיפור. בסוף יש מקומות שזה מצטמצם מאוד, כך שאנחנו אופטימיים שעושים את התוכנית אבל מבינים שבמדינה הכי צפופה בעולם המערבי תהיה קצת בעיה לאפשר מעבר חופשי יותר מזה.

נעמה: הבנתי. אבל בכל זאת אתה אומר – זה שזה קיים החיות יודעות את זה, הן קולטות את זה בחושים שלהן. איפה יותר שקט, איפה פחות רועש ופחות מואר ויש איזשהו מרחב לנוע, והן נעות. אתה אקולוג, אתה חוקר, אתה רואה גם נתונים מדעיים לגבי זה? יש לך הוכחות מהשטח?

יריב: יש לי חיות ששמתי עליהן קולר עם GPS. יש צבוע אחד… ואנחנו בעבר משדרנו דורבנים בנגב, בגלל זה יודעים מה תחום המחיה וכמה הם מסתובבים בלילה. אנחנו שמים להם קולרי GPS ועוקבים אחריהם. ובזמן המעקב את רואה שחיית בר יודעת בדיוק איפה להסתובב, באיזה מעברים היא עוברת ובאיזה היא לא עוברת. הצבוע הממושדר, במשך ארבעה חודשים, שרטט לי את המסדרונות האקולוגיים בין ראש העין לכפר קאסם, למזור, לאלעד.

נעמה: הוא גשש בעצם.

יריב: גשש. וכל מקום שהוא עבר אני הלכתי וצילמתי את המעבר כדי לדעת איפה הוא עובר. הנתונים האלה הוצגו במינהל התכנון בוועדות וזה שכנע. כי כמו ששאלת, הם אמרו: "רגע, מאיפה אתה יודע?". אז הנה, חיה ממושדרת באזור המרכז לא נכנסת לעיר, היא הולכת מסביב ובמסדרון.

נעמה: אני עכשיו התעלפתי פה. למה? כי בעצם לקחתם את הבעיה של חיות הבר והפכתם אותה לפרזנטור. כלומר, הנה תראו, מה שנקרא "מפי הצבוע". איפה הוא מסתובב, איפה הוא לא יכול להגיע והנה תחום המחיה שלו, אז בואו תאפשרו שלא יהרסו גם את זה.

יריב: ולקחנו צבוע כי אם הייתי לוקח תן הייתי מקבל גם כניסות לתוך היישובים. אם הייתי לוקח צבי – אמרנו שצבי מאוד רגיש, הוא רק בשטחים הטבעיים. וצבוע התאים לנו כי הוא חיית בר אמיתית עם טיפה אוריינטציה. זה באמת מדהים מה שיצא שמה.

נעמה: וואו, זו ממש הטכנולוגיה – יש את המקומות שבהם היא הרסנית ויש את המקומות שבהם היא יכולה להציל. מעורר השראה ממש. דרך אגב, במה זה כרוך למשדר דורבן? זה נראה לי קצת מסובך עם כל ה…

יריב: לא, מסתבר שדורבן, אם אתה שם לו מלכודת עם כלוב, תפוח אדמה עסיסי בפנים או גזר, באמצע הלילה הוא יבוא וייכנס. המלכודת מאותתת לך וזו לא בעיה. אנחנו לוכדים עשרות דורבנים בשנה בלי שום בעיה. הבעיה היא איך אתה ממשדר אותו מסביב לקוצים. אבל אם הצליחו לשים משדרים על עטלפים, אז אין בעיה גם בדורבן.

נעמה: הבנתי אותך. וואו, מעניין. תכף נדבר על עוד בעיה שיש לדורבנים.

יריב: נכון.

נעמה: אבל לפני זה, סתם מעניין אותי אם יצא לך… אתה פוגש הרבה בעלי חיים, אני יודעת שאתה גם מפתח אליהם רגשות ועוקב אחריהם שנים. האם היה לך איזה מפגש אישי מעניין עם דורבן?

יריב: כן, יצא לי להיתקל בדורבן כי הלכנו לחפש במקום שנקרא "גבעת הדורבנים" בעמק חפר. הייתי עם עוד פקח, הוא הגיע לפתח אחד ואני הייתי בפתח השני. ולא שמתי לב שהוא קצת מרעיש בפתח שלו, ואל מול הפרצוף שלי קפץ דורבן באמצע היום. הוא יצא מהמחילה, הסתכלנו אחד לשני בעיניים במרחק חצי מטר. הוא היה מנופח כזה, זה היה מלחיץ. הוא שמע את הרעש וחשב שמישהו נכנס למחילה. לדורבנים במחילה בדרך כלל יש שני פתחים – אחד כניסה ואחד בריחה. ואני עמדתי בשקט בפתח השני והוא יצא מבוהל כולו. זה המפגש שלי עם דורבן. ותמיד כיף לראות דורבנים בלילה בספירות בעלי חיים. ודורבנים הם מונוגמיים, בדרך כלל פוגשים שניים.

נעמה: אה, הם כאילו יוצאים ביחד כזוג? איזה חמודים. טיול ערב זוגי. תשמע, זה מעורר השראה. בעל חיים מגניב ומעניין. ומצד שני הוא חולק איתנו חלק מהמרחבים והוא עדיין חיית בר מסקרנת מאוד.

יריב: ואל תשכחי שצדים אותם הרבה.

נעמה: הרמת לי להנחתה, כי זה בדיוק הדבר הבא שרציתי לשאול אותך – בעיית הציד שלהם. למה ומה קורה עם זה?

יריב: צדים דורבנים ראשית כי השמועה אומרת שהם טעימים מאוד. שנית, זו מסורת של חלק מהתושבים בישראל. פעם ציד היה חלק מהמורשת – ליקוט וציד. מה שמדהים הוא שבדורבנים לא יורים, רודפים אחריהם ברגל ומכים אותם.

נעמה: אוי. מה? למה?

יריב: לציד דורבנים משתמשים בנבוט או מקל. זו השיטה. זה אכזרי ממש. אם אתה יורה בו, אתה פוצע אותו יותר מדי והגוף מלא עופרת. ודורבן לא רץ מהר יותר מבן אדם. אז הרבה פעמים הציד נעשה כשמגיעים למחילה, סותמים את כל הפתחים, משאירים רק פתח אחד, או שמבעירים אש כדי שיצא עם העשן או שמכניסים כלב. ואז הציד מחכה להם. לצערי יש שוק לדורבנים בארץ, אנשים מוכרים אותם לאחרים.

נעמה: כמוצר סחיר.

יריב: כן. לא חוקי כמובן. יש אנשים שצדים כדי למכור. לשמחתנו לדורבן כושר ריבוי מאוד גבוה והם לא בסכנת הכחדה, אבל יש אזורים שבהם הם נעלמו כתוצאה מציד. אם אתה עושה הפסקה של הציד לשנתיים-שלוש, הדורבן יודע לחזור.

נעמה: אבל תגיד, האם רשות הטבע והגנים או החוק מצליחים להגביל את זה ולשמור על האוכלוסייה יציבה?

יריב: אנחנו נלחמים בתופעה. זה קשה כמו כל לחימה בציד בלתי חוקי. אלו אנשים שמתמחים בזה, וקשה לתפוס אותם – זה בן אדם עם מקל, לא רובה, אין רעש. זו עבודה סיזיפית קשה. יש הצלחות ויש כישלונות. שוב אני אומר, הדורבנים איתנו והם מצליחים לשרוד. יש "סור מרע" ו"עשה טוב". ה"עשה טוב" זה לפתוח את המעברים האקולוגיים ולחשוב יצירתי. וה"סור מרע" – אל תצודו דורבנים, תמצאו משהו אחר טעים לאכול.

יריב: כשאני נולדתי היו שישה מיליון תושבים במדינה, היום אנחנו עשרה. עוד 20-30 שנה מדברים על 15 או 18 מיליון. אז לדורבן ולחיות הבר בכלל יש אתגרים מטורפים ב-50 השנים הקרובות. ואם היום לא נעגן להם את המסדרונות האקולוגיים, כנראה שהם לא יהיו איתנו בעתיד.

נעמה: אני רוצה להיות אופטימית. לסיום, האם יש תוכניות לטווח הארוך?

יריב: זה לא תלוי רק ברשות הטבע והגנים. זה מחייב שגם מי שמתכנן את העיר הבאה, משרד השיכון, ייקח את זה בחשבון. אני חייב לרתום את כולם להבין שאפשר לתכנן ולבנות עם ראייה של מה שבעלי החיים צריכים.

נעמה: ייתכן ששר השיכון הבא מאזין לנו ברגעים אלו. חבר'ה ששומעים ואכפת להם, הלוואי. בעיניי הכל אפשרי. אז עם איחולי הצלחה לדורבנים, לצבאים ולכל בעלי החיים, אנחנו נסיים. יריב, בהצלחה בהנחלת המידע הזה, כי ידע זה כוח.
יריב: תודה רבה.

נעמה: ניפגש בפודקאסט הבא. תודה רבה לך.

יריב: ביי ביי.

נעמה: עד כאן פרק נוסף של הסכת "ארץ ישראלי מצוי" של גלי צה"ל ורשות הטבע והגנים. תודה לעורכת הראשית איילת טריאסט, למפיקה מאיה מידן, על הביצוע הטכני דניאל חיון, ותודה לאנשי רשות הטבע והגנים: שלומית שביט, שי אייזקס, רותם וידר כהן ואבישג איילון. אני נעמה טוכפלד ומזמינה אתכם להצטרף אלינו גם לפרק הבא.