משחקי בריחה: האם דגים פוחדים מבני אדם ואיך זה קשור לשמורות ימיות?

בשמורת הטבע הימית הגדולה בישראל, שמורת ים ראש הנקרה – אכזיב, התגלתה תופעה מסקרנת: חוקרים שצללו בשטח מוגן גילו כי דקרים – מהבולטים במערכת האקולוגית הים-תיכונית מאפשרים לצוללים להתקרב אליהם הרבה יותר ככל שחודרים עמוק יותר לתוך האזור המוגן. במילים פשוטות, אם מחוץ לשמורה הדגים נוטים להיות זהירים וחשדנים, הרי שבלב השמורה הם מתנהגים באופן נינוח יותר.

כדי לבדוק את העניין, החוקרת תמר חמיאל מאוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ’ יוני בלמקר וד"ר נועה טרוסקנוב, ובעזרת עמיתיה מהמעבדה, נקטה בשיטה שממבט ראשון נראית מעט משעשעת: היא פשוט רדפה אחרי הדגים ובדקה מאיזה מרחק הם מחליטים לברוח.

אבל מאחורי סצנות המרדף המלאכותיות הללו מסתתרת תובנה חשובה על מהותן של שמורות טבע ימיות – לא רק שמספר הדגים גדל כשהדיג נפסק, גם ההתנהגות שלהם משתנה. וההתאוששות הזאת עשויה ללמד אותנו עד כמה הים באמת "מרגיש בטוח" עבור בעלי החיים שחיים בו.

דקר סלעים בשמורת אכזיב-ראש הנקרה, צילום: שבי רוטמן

טורף גדול בעולם מסוכן

הדקר הוא טורף גדול יחסית, שחי סביב אזורים סלעיים ונוטה להישאר נאמן לאותו אזור מחיה במשך שנים. אלא שהיציבות הזו גם הופכת אותו לפגיע במיוחד: דקרים גדלים לאט, מגיעים לבגרות מינית בגיל מאוחר וחיים שנים רבות – ובדיוק מהסיבות האלו הם מתקשים להתאושש מדיג אינטנסיבי.

מכיוון שהדקרים הם יעד מבוקש בקרב דייגים, שמורות טבע ימיות נחשבות לכלי מרכזי בהגנה עליהם. רוב המחקרים שבחנו "הצלחה" של שמורות ימיות התמקדו בעיקר בשאלות כמותיות: האם יש יותר דגים בתוך השמורה? האם הם גדולים יותר?

אבל במחקר זה, חמיאל ביקשה לבדוק משהו אחר: האם הדגים עצמם, שחיים באזור מוגן לאורך זמן, מתנהגים אחרת? מחקרים רבים כבר בחנו הבדלים בהתנהגות דגים בתוך ומחוץ לשמורות, אך במחקרה של חמיאל, הדגש היה גם מרחבי: לא רק האם יש הבדל בין אזור מוגן ללא מוגן, אלא היכן, מהגבול פנימה, ההתנהגות מתחילה להשתנות.

שיטת המחקר – החוקרת בדקה מה המרחק שבו הדגים התחילו להמלט מקצה המקל. צילום: תמר חמיאל, אוניברסיטת תל אביב.

מבחן הפחד של הדקרים

כדי לענות על השאלה הזאת היא עשתה שימוש במדד שנקרא "מרחק בריחה". זהו המרחק שבו דג מתחיל להימלט כאשר צולל מתקרב אליו. דג שבורח מיד, כנראה תופס את האדם כאיום משמעותי. לעומתו, דג שמאפשר לצולל להתקרב אליו לפני שהוא בורח, עשוי להעיד על רמת חשש נמוכה יותר. מדד זה מאפשר לבחון כיצד דגים מגיבים לנוכחות אדם, והאם התנהגותם משתנה בין אזורים מוגנים לבין אזורים שבהם מתקיים דיג.

בפועל, זה נראה קצת כמו משחק מחבואים תת־ימי: החוקרת התקדמה לעבר הדקרים, תיעדה את רגעי הבריחה באמצעות מערכת צילום עם שתי מצלמות מסונכרנות, ומדדה בדיוק מאיזה מרחק הדגים החלו להימלט. במקביל היא העריכה גם את גודל הדג ואת סוג הסביבה שבה נמצא. המחקר נערך בשתי שמורות שונות מאוד בגודלן לאורך חופי ישראל: שמורת ים ראש הנקרה-אכזיב הגדולה והצפונית בישראל (96 קמ"ר) ושמורת ים גדור הקטנה (0.83 קמ"ר).

הדגים של אכזיב פחות חוששים

ממצאי המחקר חשפו הבדל מעניין בין השמורות. בשמורת ים ראש הנקרה־אכזיב התגלה דפוס ברור: סמוך לגבול השמורה הדקרים עדיין ברחו ממרחקים גדולים יחסית, אבל ככל שהחוקרת התקדמה עמוק יותר לתוך השטח המוגן, כך הדגים אפשרו לה להתקרב. לעומת זאת, בשמורת גדור הקטנה יותר, הדפוס הזה כמעט שלא הופיע. המסקנה האפשרית היא ששמורה ימית גדולה ומוגנת לאורך זמן לא רק מאפשרת לדגים לשרוד, אלא גם משנה בהדרגה את תחושת הביטחון שלהם.

אחת התגליות המעניינות במחקר הייתה שהשינוי בהתנהגות התרחש לאט יותר מהשינוי במספר הדגים. כלומר, הביומסה – כמות הדגים וגודלם התחילה לעלות כבר סמוך לגבול השמורה, אבל הדקרים עצמם נשארו חשדנים יחסית גם בתוך האזור המוגן.

מפת תוצאות המחקר בשמורת ים ראש הנקרה – אכזיב – בלב השמורה הדגים גדולים יותר ופחות חוששים, תמר חמיאל, אוניברסיטת תל אביב

למה הגדולים בורחים יותר?

"ראינו גם שגודל הדג וגם מורכבות בית הגידול השפיעו על מרחק הבריחה", מציינת חמיאל. "דקרים גדולים נטו לברוח ממרחקים גדולים יותר, ייתכן משום שהם חשופים יותר לדיג או מנוסים יותר במפגש עם בני אדם".

לדבריה, גם מבנה הסביבה חשוב: אזורים סלעיים ומורכבים יותר עשויים לספק לדגים מקומות מסתור, ולכן להשפיע על האופן שבו הם מגיבים לסיכון. מסיבה זו, מאפיינים אלה נלקחו בחשבון בניתוח, כדי לוודא שהדפוס המרחבי שנצפה לאורך גבול השמורה אינו נובע רק מהבדלים בגודל הדגים או במבנה הסביבה.

קובעים גבולות – מטשטשים גבולות

המחקר מדגים היטב את העובדה שגבול שמורה ימית, כפי שהוא מסומן על מפה, אינו בהכרח גבול חד מבחינת בעלי החיים. דגים עשויים להמשיך להגיב בזהירות גם בתוך השמורה, במיוחד באזורים הקרובים לגבול או באזורים שנחשפו בעבר ללחץ דיג. התנהגות זו עשויה לשקף חשיפה קודמת לדיג, השפעה של דיג סמוך לגבול השמורה, תנועה של פרטים בין אזורים, או תהליכי למידה והתנסות לאורך זמן.

"הפחד מחלחל לתוך השמורה", מציינת חמיאל. "ישנו אפקט שוליים התנהגותי חזק – התנאים ליד גבול השמורה שונים מאוד מהתנאים בתוך השמורה".

ההתנהגות הזו חשובה הרבה מעבר לשאלה אם הדג בורח או לא. טורף ימי זהיר עשוי לנוע אחרת, לבחור אזורי מסתור אחרים ואפילו לשנות את דפוסי הציד שלו. מסיבה זו, שינוי בהתנהגותם של הדגים, הדקרים במקרה זה, יכול להשפיע על המערכת האקולוגית כולה.

"אם דגים ממשיכים להתנהג כאילו הם נמצאים באזור מסוכן גם בתוך שמורה ימית, ייתכן שההשפעה המלאה של ההגנה אינה מתבטאת מיד, גם כאשר מספר הדגים או גודלם כבר משתנה", אומרת חמיאל. "לכן, בחינה של התנהגות הדגים יכולה להוסיף מידע חשוב שאינו מתקבל ממדדים כמותיים בלבד, ולעזור להבין טוב יותר כיצד שמורות ימיות משפיעות על המערכת האקולוגית לאורך זמן".

דקרי סלעים בתוך שמורת גדור, צילום חזי בובה

יש מקום לאופטימיות

ובכל זאת, יש כאן גם חדשות מעודדות. בשמורת ים אכזיב-ראש הנקרה, הירידה ברמת הזהירות של הדקרים הופיעה בעיקר באזור שהיה בעבר גבול השמורה הישן, לפני שהשמורה הורחבה. אזור זה היה מוגן במשך זמן רב יותר, ולכן ייתכן שהדגים החיים בו כבר מגיבים לסביבה כאל אזור בטוח יותר.

לעומת זאת, באזורים שנוספו לשמורה רק בשנים האחרונות, ייתכן שיידרש זמן נוסף עד שתופיע ירידה דומה ברמת הפחד. אם ההגנה תישמר לאורך זמן והאכיפה תימשך, ייתכן שבעתיד נראה ירידה הדרגתית גם ברמת הזהירות של הדקרים באזורים החדשים של השמורה.

בשמורות ימיות קטנות יותר כמו גדור, ייתכן שהשטח המוגן פשוט אינו גדול מספיק כדי לאפשר דפוס מרחבי ברור של ירידה בזהירות ככל שמתרחקים מהגבול. לכן, גודל השמורה עשוי להיות גורם חשוב לא רק בהתאוששות אוכלוסיות הדגים, אלא גם בהתאוששות ההתנהגותית שלהם.

ואם לסכם את התורה כולה במשפט אחד: הדגים אינם "יודעים" שהם חיים בשמורת טבע, אבל ההתנהגות שלהם מרמזת שהם בהחלט חשים בהבדל.

למחקרים ימיים נוספים>>