ברוכים הבאים לגן לאומי שבטה
אתר מורשת עולמית
1 בית משלחת קולט | 2 השער המערבי | 3 "בית האורווה" | 4 "בית הבריכה" | 5 כיכר הבריכות |
6 הכנסייה הדרומית | 7 המסגד | 8 "בית המושל" | 9 תצפית | 10 הכיכר הצפונית |
11 הכנסייה הצפונית | 12 הכנסייה המרכזית | 13 בית הקשתות | 14 הגת המערבית
בגן הלאומי שבטה אין מעיין ואף לא באר אחת. מסביב – מדבר אבן וחול.
אבל מי שבא בשערי שבטה בתקופה הביזנטית, לפני 1,500 שנה ויותר, דימה בנפשו שהגיע לנווה מדבר גדול. בכל גיא מסביב גידלו תושבי שבטה גפנים, עצי פרי, חיטה, שעורה ועדרי צאן. הם בנו לעצמם יישוב יפהפה ובו רחובות רחבים, כנסיות ובתי אבן מרווחים למגורים.
אכן, פליאה היא. תושבי שבטה חיו במדבר כשהם שמים את יהבם על איסוף מי גשם בלבד. תושייתם מעוררת השתאות גם בימינו. אין זה פלא שאונסק"ו כללה את שבטה ברשימה המכובדת של אתרי המורשת העולמית, במסגרת ההכרזה על "דרך הבשמים" (15 ביולי 2005)
תולדות שבטה
ראשיתה של שבטה לוט בערפל. ממצאים ארכיאולוגיים מעטים, כתובת אחת ובעיקר חרסים נבטיים, מעידים שהנבטים יישבו את המקום לראשונה בתקופה הרומית הקדומה (מאה ראשונה לפסנ"ה).
מרבית הבתים הניצבים באתר נבנו מאוחר יותר, במאות 5-4 לסה"נ, התקופה שבה שבטה החלה לשגשג. באותם ימים, שבהם חדרה הנצרות לנגב, אנו עדים לפריחה בנגב כולו, בעיקר עקב התייצבות גבולות הממלכה הביזנטית והביטחון ששרר בארץ כי הנגב היה אז אזור לח וגשום יותר מאשר בימינו.
המתיישבים הראשונים בשבטה היו נבטים, בני שבט ערבי. בראשית דרכם חיו רוב הנבטים כנוודים, מגדלי גמלים וצאן. הם צברו עושר רב כשפיתחו את נתיב "דרך הבשמים" בנגב, לעבר נמלי עזה ורינוקורורה (אל-עריש). אבל כאשר במאה הראשונה לפסה"נ למדו הרומאים להשיט אניות מהודו למצרים ומשם לנילוס, קמה תחרות על הדרך שהייתה בשליטת הנבטים. המסחר בדרך הבשמים נמשך עד המאה הרביעית לסה"נ. כאשר פסק השימוש בדרך והנצרות חדרה לנגב (ראשית התקופה הביזנטית – המאה הרביעית לסה"נ) התנצרו נבטים רבים ועיקר פרנסתם ועיסוקיהם היו בענפי החקלאות. הגל הגדול של החקלאות בנגב החל אז והוא בא לידי ביטוי בחוות וביישובים מפוארים.
גם שבטה הפכה ליישוב פורח, ובו למעלה מ2,000- נפש. כלכלת היישוב התבססה בעיקר על חקלאות ועל מתן שירותים לצליינים שבאו לערוך במקום פולחן לקדושים שנקברו בכנסיות שבטה.
שבטה נזכרת בשם "סובייטה" בספר מהמאה החמישית לסה"נ, הידוע בשם "סיפורי נילוס הקדוש." הנזיר נילוס מספר על בנו תיאודולוס, שנחטף בדרום סיני והגיע לאחר גלגולים רבים לכפר בשם סובייטה, שם הציעו אותו למכירה. אחד מאנשי הכפר קנה אותו, מכר אותו לבישוף של חלוצה וזה החזיר את תיאודולוס לאביו.
דרך הבשמים – ערי המדבר בנגב" אתר מורשת עולמית
הוכרזה כאתר מורשת עולמית בוועדת מורשת עולמית של אונסק"ו בדרבן שבדרום אפריקה ביום .15.7.2005 ההכרזה כוללת את דרך הבשמים ממואה שבערבה ועד עבדת שבהר הנגב (כ65- ק""מ) ואת הערים העתיקות עבדת, חלוצה, שבטה וממשית. רוב הדרך המוכרזת נכללת בתוך שמורת טבע מצוק הצינים, וערי המדבר הן גנים לאומיים.
ראשיתה של דרך הבשמים בעומאן ותימן, ואורכה הכולל כ2,400- ק"מ. היא עוברת בערב הסעודית ובירדן, בואכה הנגב, ומסתיימת בנמל עזה. הדרך ושלוחותיה שקקו חיים מהמאה השלישית לפסה"נ ועד המאה הרביעית לסה"נ.
ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו הכריזה על דרך הבשמים בזכות הקריטריונים האלה:
דרך הבשמים היא עדות ייחודית לתרבות שנעלמה
הערים הנבטיות ודרכי המסחר שלהן מהוות עדות משכנעת לחשיבות הכלכלית, החברתית והתרבותית של בושמי הלבונה והמור ושל תבלינים וסחורות למיניהם שהועברו מהמזרח הרחוק וחצי האי ערב לעולם ההלניסטי והרומי. נוסף על היותה דרך מסחר היא השפיעה גם על תרבויות העולם הקדום ומיזגה בין אנשים ודעות.
הדרך היא דוגמה בעלת ערך עולמי יוצא דופן של שימוש מסורתי בשטח
השרידים הדוממים שנותרו מהערים, המצדים, הדרך ואבני המיל, החאנים והמערכות החקלאיות המתוחכמות, הנמצאים לאורך דרך הבשמים בנגב, הם דוגמה יוצאת דופן לסביבת המדבר מכניסת האורחים שפרחה כאן במשך כ700- שנים.
פליניוס הזקן (היסטוריון רומי) היטיב לתאר את הדרך במאה הראשונה לסה"נ: לאחר שמאספים את הלבונה מעבירים אותה לַסּבֹוָטה על גבי גמלים, ופותחים את אחד משערי העיר לשם קבלת המטענים. המלכים חקקו חוק הקובע, כי פשע חמור הוא אם יסטה גמל עמוס לבונה מדרך המלך. בסבוטה גובים הכוהנים מעשר מן הלבונה בשביל האל הקרויִּ סביס, ואין מתירים להביא את הסמים אל השוק לפני ששולם המעשר. מכאן אפשר להעביר את המטענים דרך ארץ הַּגְּבִניִטים בלבד, ומשום כך יש לשלם מס גם למלך של עם זה. בירתם היא ּתֹוְמָנה המרוחקת 1,487 מילין- 2,380 ק"מ מעזה שביהודה, השוכנת על חוף הים התיכון: דרך המסע נחלקת ל65– שלבים ( 36.6 ק"מ כל אחד) שבכל אחד ואחד מהם יש מקומות חניה לגמלים. מנות קבועות של לבונה יש לשלם לכוהני הארצות, למלכיהן ולמזכיריהן, ומלבדם נוטלים את חלקם גם שומרי השערים ומשרתיהם, ומלבד אלה עליהם לשלם לכל אורך הדרך: במקום אחד בעד מים, במשנהו בעבור החנייה בתחנות הדרכים וכן בעבור מצרכי המזון. כך עולות ההוצאות ל688– דינרים עוד לפני שמגיעים לים התיכון. ואז יש לשוב ולשלם לקציני המכס של האימפריה שלנו. משום כך המחיר של הלבונה הטובה הוא 6 דינרים, של הסוג הבינוני 5 דינרים ושל הסוג השלישי 3 דינרים לליטרה. פליניוס, היסטוריה נטורליס,שבטה נזכרה גם בשני פפירוסים שנמצאו בניצנה. הפפירוס מזכיר 30 תורמים מהנגב שהעלו תרומות לבניין מנזר סרגיוס הקדוש בניצנה. תשעה תורמים היו בני שבטה, דבר המעיד על מעמדה הכלכלי האיתן. פפירוס שני, שהעתק ממנו נשלח לשבטה, נכתב בסוף המאה השביעית לסה"נ (לאחר הכיבוש המוסלמי.) הוא נועד לארגן משלחת של בעלי קרקעות בנגב, שביקשו למחות על המיסים הכבדים שהשלטון החדש השית עליהם.
שבטה המשיכה להתקיים גם אחרי הכיבוש המוסלמי, אך בהדרגה עזבו התושבים את בתיהם, עד שבסוף המאה התשיעית לסה"נ ננטשה לחלוטין.
משמעות השם "שבטה" אינה ברורה. ייתכן שהשם "סובייטה" (ביוונית: סובוטה) מנציח אישיות נבטית, תופעה המוכרת מהערים עבדת וחלוצה שכן "שוביתו" היה שם פרטי נבטי נפוץ.
קישורי קפיצה לתחנות השונות:
1 בית משלחת קולט | 2 השער המערבי | 3 "בית האורווה" | 4 "בית הבריכה" | 5 כיכר הבריכות |
6 הכנסייה הדרומית | 7 המסגד | 8 "בית המושל" | 9 תצפית | 10 הכיכר הצפונית |
11 הכנסייה הצפונית | 12 הכנסייה המרכזית | 13 בית הקשתות | 14 הגת המערבית
- בית משלחת קולט – בית האבן השוכן מדרום לרחבת החניה נבנה על ידי משלחת החפירות של אוניברסיטת ניו יורק ובית הספר הבריטי לארכיאולוגיה בירושלים, בראשותו של דנסקומב קולט (בן למשפחת יצרני הנשק המפורסמת.) המשלחת חפרה בשבטה בשנים .1936-1934 הכתובת היוונית המודרנית החקוקה על משקוף הדלת המרכזית אומרת : "מזל טוב. מכספו שלו קולט בנה (את הבית).
הבניין שימש כמחנה המשלחת. מרבית ממצאי החפירה של המשלחת וכל יומני החפירות אבדו בשרפה שהתחוללה כאן בעקבות אירועי "המרד הערבי," שפרץ בשנת .1936 כיום משמש המבנה כמקום לינה ואירוח מדברי.
2 "השער המערבי" – שלא כערי הנגב האחרות, שבטה לא הוקפה חומה ולא נמצא בה ביצור כלשהו. יחד עם זאת, השטח המיושב של שבטה, המשתרע על פני 90 דונם, מופרד בצורה חדה מהשטח המדברי שמסביבו, משום שהבתים החיצוניים נבנו בקו רצוף, דמוי חומה. פתח הרחוב שלפנינו, כמו שאר הרחובות המגיעים לקצה היישוב, משמש כעין שער. הרחובות העקלקלים בשבטה מציירים דמות של יישוב בלתי מתוכנן, אך בכל זאת ניתן לראות בהם ארגון מסוים. הרחוב הראשי חוצה את היישוב כולו מהכנסייה הצפונית דרך הכנסייה הדרומית והלאה, עד לקצה הדרומי.
3 "בית האורווה" – זהו בית מגורים גדול, שנבנה סביב חצר פנימית. גרם מדרגות מעיד על קומת מגורים נוספת. הבית זכה לכינויו בזכות אחד החדרים, בו שקתות ואבוסים המשולבים בקירותיו. הם מעידים שאגף זה של הבית שימש כאורווה.
משלחת בראשותו של פרופ' י' הירשפלד, שסקרה בשנת 2000 את שבטה, זיהתה ביישוב 170 יחידות מגורים. הבתים מרווחים. שטחו של בית בשבטה, כולל החצר, מגיע ל360- מטרים רבועים בממוצע.
4 "בית הבריכה" – הבית זכה לשמו משום שהוא גובל בבריכות הציבוריות של שבטה. הבית הוא דוגמה לרמת הבנייה הגבוהה של בתי שבטה. הבנאים ניצלו היטב את שני סוגי האבן הקיימים בשבטה. חלקם התחתון של הקירות, עד לגובה של שני מטרים בערך, בנוי אבני גיר קשה מסותתות גס, ואילו החלקים העליונים בנויים אבני גיר רך מסותתות היטב. הקירות עבים (כ70- ס"מ) ושומרים על בידוד מעולה לבית. בפינת החצר נמצא פתחו של בור מים, מאפיין קבוע בבתי שבטה.
מאפיין נוסף הם עיטורים גיאומטריים במשקופי הפתחים ובבסיסיהם.
5 כיכר הבריכות – שתי בריכות מים גדולות תופסות את רוב שטח הכיכר. אחת הבריכות נחפרה והשנייה עודנה מלאה עפר. המים לבריכות, שנפחן המשותף עומד על 2,025 מ"ק, הגיעו באמצעות תעלות מים, שבהן אפשר להבחין גם כיום. אמת המים העיקרית לשבטה נכנסה ליישוב מצפון-מזרח והזרימה את מימיה לשני יעדים – לכנסייה הצפונית ולכיכר הבריכות.
בורות המים שבחצרות הבתים היו
פרטיים, אך הבריכות היו רכוש הציבור. אחזקת הבריכות נעשתה בתורנות, כפי שמעידה כתובת על חרס שהתגלתה בחפירות משלחת
קולט, ליד הכנסייה הדרומית: ("הקהילה, או המועצה) לפלאביוס גארמוס, בנו של זכארכיוס. השלמת עבודה אחת עבור בריכות האגירה." מהתאריך הרשום בחרס עולה כי פלאביוס ניקה את הבריכה בחודש אוקטובר של שנת .600 זהו, אכן, החודש המתאים ביותר לכך, שכן לפני עונת הגשמים מפלס המים בבריכות ירד וקרקעיתן התייבשה
- הכנסייה הדרומית – הכיכר מובילה לכנסייה הדרומית, שנבנתה כנראה על גבי מבנה פולחני מהתקופה הנבטית. הכנסייה הדרומית חסרה אטריום (החצר הקדמית של הכנסייה, לפני הכניסה לאולם הכנסייה), מכיוון ששתי בריכות המים שבכיכר כבר היו קיימות והקטינו את השטח שעמד לרשות הכנסייה. הכיכר שלפני הכנסייה מהווה מעין תחליף לחצר.
אולם התפילה עשוי במתכונת בסיליקה – אולם תווך ששתי שורות עמודים מפרידות בינו לבין שני אולמות צדדיים (סיטראות.) אולם התווך רוצף בלוחות שיש ואילו הסיטראות – בלוחות אבן גיר. במקור, הייתה לכנסייה אפסיס אחת (אפסיס היא הגומחה העגולה למחצה בצד המזרחי של הכנסייה, שבה מתנהל הפולחן.) לצד האפסיס נבנו שני חדרים רבועים, כפי שהיה מקובל במאה הרביעית בערי הנגב האחרות. מאוחר יותר, כנראה בתחילת המאה השישית, נבנו במקום החדרים אפסידות בעלות גומחות קטנות, שבהן הניחו בתיבות מיוחדות שרידי קדושים. האפסידות הצדדיות היו מעוטרות בציורי
קדושים. הארכיאולוגים וולי ולורנס, שביקרו בשבטה בשנת ,1914 ראו בהן את תיאור מעמד ההשתנות (טרנספיגורציה) של ישו, כשלרגליו כורעים פטרוס ויוחנן. ציורים אחרים תיארו את משה ואליהו. כיום נותרו מציורים אלה רק שרידי דמויות בצבע אדום
מצפון לכנסייה נבנה אגן טבילה (בפטיסטריום) גדול. באגן שכזה הוטבלו תינוקות וכן מבוגרים שביקשו להתנצר, חלקם מקרב האוכלוסייה הנוודית.
7 המסגד – מצפון לאגן הטבילה וצמוד לו נמצאים שרידי אולם ובו שתי שורות עמודים, שלושה עמודים בכל שורה. גומחת תפילה (מח'ראב) הפונה דרומה, למכה, סמוכה מאוד לאגן הטבילה. בוני המסגד נזהרו שלא לפגוע באגן הטבילה ויש להניח שהכנסייה והמסגד תפקדו בעת ובעונה אחת. המסגד שירת מן הסתם מוסלמים שהתיישבו בשבטה, או את אנשי שבטה שבחרו להתאסלם. המסגד מהווה עדות להמשכיות היישוב בשבטה בתקופה המוסלמית הקדומה, עד למאה התשיעית לסה"נ.
8. "בית המושל" – "בית המושל" הוא כינוי לבית מגורים פרטי, שבו משולב מגדל גבוה, ששרד לגובה של כמעט 8 מטרים. תקרת המגדל גבוהה כמעט פי שניים מתקרת בית מגורים רגיל, ובהנחה שהיו בו שלוש קומות – התנשא המגדל בשלמותו לגובה של כ21- מטרים. עיטורי משקוף הכניסה המשוחזר (שהתגלה במקום אחר בשבטה) נותרו במצב מעולה, כמו גם קירוי לוחות האבן של הקומה הראשונה.
9. תצפית – נקודת התצפית מעניקה מבט יפה על שבטה וחורבותיה, ובהן הכנסייה המרכזית והכנסייה הצפונית. מכאן נראים היטב גם אתרים מחוץ לשבטה, כגון מצפה שבטה מצפון, והר ספון והר רביב בדרום-מערב.
10 הכיכר הצפונית – על פי המבנים שבכיכר הגדולה ובסביבתה, יש להניח שהיא שימשה כמוקד חיי החברה והכלכלה של שבטה. בתחום הכיכר, בחלקה הדרומי, נמצא מבנה מבודד ובו שני חדרים. בחדר הצפוני של המבנה יש ספסל אבן. פרופ' י' הירשפלד הציע שהמבנה שימש מקום למפגש חברתי שבו אפשר היה ללגום משקה בצוותא. אפשרויות נוספות הן שהמבנה היה מקום מושבם של פקידים רשמיים, או מבנה לטחינת חיטה.
בחלק המזרחי של הכיכר נמצאת גת ומצפון לה מבנה בעל חצר גדולה, שספסלי אבן צמודים לקירותיה. בחדר נוסף שהיה בבית התגלו ספסלי אבן נוספים. ייתכן שהמבנה הזה שימש כבית המועצה של שבטה, שבו התכנסו לדון בעניינים שוטפים.
11 הכנסייה הצפונית – הכנסייה שוכנת בקצה הצפוני של שבטה והיא הגדולה בכנסיות שהתגלו באתר. קירותיה השתמרו לגובה כ10- מטרים והם נתמכים מבחוץ בקירות אבן אלכסוניים. על שער הכניסה חקוקות האותיות אלפא ואומגה, האות הראשונה והאות האחרונה בשפה היוונית, רמז לדבריו של ישו: "אני הראשית ואני האחרית."
הכנסייה בנויה בסגנון בסיליקה, כמו הכנסייה הדרומית. לאולם התפילה נכנסים דרך אטריום רבוע, המוקף אולמות וחדרים בני שתי קומות, ששימשו כנראה כמנזר. במרכז האטריום ניצב גדם עמוד, שנועד ככל הנראה לבסיס של כד לקישוט (קנתרוס).
אולם התפילה וחלק מהקירות צופו בשיש. בחפירות התגלו נברשות ברונזה, ששימשו לתאורה, רמז לפאר הרב ששרר בכנסייה. בשתי האפסידות הצדדיות התגלו גומחות שבהן הוצבו תיבות ששמרו על חפצים מקודשים. דרך פתח צדדי באולם הצד הדרומי ניתן להיכנס לשתי קפלות. אחת מהן היא קפלת הטבילה, שבה נחשף אגן טבילה גדול, בצורת צלב, חצוב כולו באבן אחת. בקפלה נמצאו מצבות שיש של אנשי דת שנקברו במקום.
12 הכנסייה המרכזית – הכנסייה המרכזית קטנה יחסית במידותיה. כפי הנראה היא שולבה באזור מגורים קיים. שלושת הפתחים של אולם התפילה פונים היישר לרחוב. ממזרח ומדרום צמודים לכנסייה בתי מגורים המקושרים זה לזה בפתחים. בשבטה, ככלל, הכנסיות נבנו בצמוד לבתי מגורים.
13 "בית הקשתות" – "בית הקשתות" הוא הדוגמה המרשימה ביותר בשבטה לקירוי בלוחות אבן. ניכנס דרך פתח הבית והחצר אל חדר, שבו קשתות אבן, שעליהן מונחות בשלמותן לוחות התקרה.
14 הגת המערבית – הגת המערבית כוללת משטח דריכה גדול, מרוצף באריחי אבן. כאן דרכו ענבים. התירוש זרם דרך פתח צר וצינורות חרס אל כדים שהוצבו בבורות היקוות גדולים, ליד משטח הדריכה. מסביב לגת נמצאים תאים מופרדים זה מזה. בתאים אלה הניחו הכורמים את ענביהם וחיכו איש-איש לתורו. השיפוע של כל תא ותא פונה החוצה, כך שהתירוש שנזל מהענבים שבתאים לא עבר למשטח הדריכה ולתאים האחרים, אלא עמד לרשות בעל הענבים.
הגת המערבית נמצאת לא הרחק מרחבת החניה, נקודת המוצא והסיום של הסיור בשבטה.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים