שנהיה לראש ולא לזנב

זנב יכול להיות ארוך או קצר (למשל אצל מי שקורא שורות אלו).

הזנב כמדחף – דגים כרישים ויונקים ימיים משתמשים בזנב לצורך התקדמות, והסנפירים משמשים לייצוב ותמרון.

הזנב ככלי ציד – כרישים מסוימים ודולפינים משתמשים בהצלפת זנב להמם את טרפם.

הגנה – אליגטורים, תנינים ועוד מצליפים בזנבם נגד טורף. דרבן הודי זוקר את זנבו ונע לאחור. למיני בטאים יש קוץ בזנב המכיל רעלן היכול לשתק את הטורף. לשממיות יש מנגנון ניתוק של הזנב (הזנב ממשיך לרצד ומושך את תשומת ליבו של הטורף בזמן שהשממית בורחת).

ויסות חום – לעכברים למיניהם יש זנב חשוף משערות בעוד שמרבית הגוף עטוף בשערות פרווה הכולאות חום. דרך הזנב החשוף יכול העכבר לאבד חום לסביבה.

תקשורת – ביונקים כמו כלבים, חתולים, שועלים, זאבים ותנים זנב בין הרגלים מעיד על פחד ורתיעה וזנב מורם ומתנועע מעיד על מצב רוח מרומם. זכרים של עופות רבים משתמשים בזנב כדי לאותת לנקבות על כשירותם הגופנית. לחופמאי יכולת להשמיע קול על ידי הרטטה של הנוצות החיצוניות של הזנב. הזכרים מבצעים מעופי ראווה פורשים כנפים וזנב ומרטיטים את נוצות הזנב וכך מסמנים את הטריטוריה שלהם כלפי זכרים אחרים.

תמרון – טורפים בעלי זנב ארוך משתמשים בזנבם כמייצב בעת תנועות חדות (למשל כאשר הברדלס רודף אחרי צבי המבצע ריצת זיגזג). לעופות – זנבות בצורות שונות מאפשרים תמרונים מורכבים. זנב ארוך לנץ מאפשר שינויי כיוון מהירים בציד במעבה החורש. זנב ממוזלג בעופות דיה מצויה וסנוניות נחשב לעמיד יותר בפני בליה ומאפשר תמרונים חדים באוויר בעת מרדף אחר טרף מעופף. בעופות דואים במקרים רבים הזנב קצר ורחב ובעת פרישתו הוא מוסיף שטח פנים המסייע בדאייה.