שמורת הנחלים הגדולים
28/09/2025השם "שמורת הנחלים הגדולים" מעורר ציפיות: מים משכשכים, מפלונים קטנים, ואולי גם בריכות שאפשר לטבול בהן. אז לא. אלה הם מקסם שווא, פאטה מורגנה.
שמורת הנחלים הגדולים בשמה הרשמי, נמצאת בנגב הדרומי, באחד האזורים הצחיחים ביותר בארץ – כ-35 מ"מ גשם בממוצע רב-שנתי. זהו אזור נידח, רחוק מכל כביש.
חלק א' עצי שיטים עומדים
שמורה זו היא שמורה גדולה במונחים ישראליים. שטחה כ-370 קמ"ר, פי 3.5 משמורת הר מירון, הגדולה בשמורות צפון הארץ. הטיול במרחביה עשוי להזכיר ספארי באפריקה, "ספארי לעניים". רוב שטחה הן מרחבי החאמדות, המבותרות בערוצי נחלים אחדים. הגדולים שבהם הם: חיון, ציחור, צניפים וגירזי.
יש בשמורה גם מדרונות תלולים, ומתנשא בה קמר צניפים – קמר צר, שאורכו כ-20 ק"מ ופסגתו נישאת לרום 596 מ' מעפ"ה.
לפני שנצא לדרך נזכור: השמורה נמצאת ב"שטח אש". צה"ל נפרס כאן בשנות ה-80, לאחר הנסיגה מסיני. בהתאם – השמורה פתוחה לציבור רק בסופי השבוע ובחגים (ורצוי להתעדכן ברשות הטבע והגנים). ופרט נוסף – הטיול במרחביה אפשרי ברכבי- שטח בלבד ותנועתם מוגבלת לדרכים מסומנות בלבד! חל איסור חמור לסטות מהן ולו גם הן מאובקות מהרכבים שחלפו לפניכם. גם הצבא, בהתאם לסיכום עם רשות הטבע והגנים, רשאי להשתמש בשתי דרכים בלבד. הן מסומנות בחביות. ומסתבר כי תרגילי הירי המתבצעים בעת האימונים אינם מפריעים לבעלי החיים הרבים להמשיך ולשוטט בה.
שימו לב: הטיול בשמורה זו מצריך, בדרך כלל, שהייה ארוכה מיום. בהתאם אותרו בה ארבעה חניוני-לילה. הלינה מותרת רק בהם.
מרחבי חאמדות
חלקים ניכרים מהשמורה הם מרחבי חאמדות. אלה מרחבים שטוחים ומכוסים בצרורות אבנים, מעין חצץ.
החמאדות משתרעות, לעיתים, על פני מרחבי אין קץ וקו הרקיע שמעליהן פתוח לכל עבר. אין עמודי חשמל ונצנוץ האור היחיד בלילות הוא נצנוצם של הכוכבים.
את החאמדות פוקדות מדי פעם סופות אבק וחול. האבק, לעיתים, כה סמיך עד כי לא ניתן להבחין בהמשך הדרך.
חורפים רבים מטפטפות כאן טיפות גשם מעטות בלבד. ויש שנים, אמנם מעטות, בהן נפתחות ארובות השמים וגשם מוטח ארצה. מי הגשם מתנקזים עד מהרה אל ערוצים קטנים ומהם הם זורמים אל הנחלים, המבתרים את החאמדות. לעיתים המים יוצרים שיטפונות עזים. נהרות שוצפים אז בלב המדבר וסוחפים וגורפים כל מה שניצב בדרכם. מימיהם עשויים להינשא כדי מטר ויותר. השיטפון חולף עד מהרה. עוד שעות לא רבות והיה כמו לא היה. הקצף ושאריות הסחף הנותרים על העצים יעידו כי אכן היה היה. גם גלי הלס הנותרים על קרקעית הערוץ מעידים על כך.
רוב המים ממשיכים לזרום הלאה, אל מחוץ לשמורה. אבל חלקם מחלחלים אל בין החלוקים ונותרים בתת-קרקע. מים אלה מאפשרים את קיומן של שדרות עצי שיטה בלב המדבר. רובם עצי שיטת הנגב, העמידה יותר לקור מאחיותיה הסלילנית והסוככנית. שיטים אלה הן מקור המזון, החשוב ביותר לבעלי החיים באזור זה.
לא רק עצי שיטים
צילם עוזי פז ז"ל
עצי שיטה מנצלים את המים האלה, הנאגרים לאורך ערוצי הנחלים בתת-הקרקע. כדי לשפר את קליטתם יש לעצים רשת שורשים רחבת קוטר, הגדולה מקוטר הצמרת. משמע הן אינן יכולות לצמוח בצפיפות. צמרת אינה נושקת לצמרת.
שלושה מיני שיטה גדלים ברחבי הנגב. השיטה הסוככנית והשיטה הסלילנית צומחים בעיקר בערבה, באזורים חמים. כאן שולטת, כמעט באופן בלעדי, שיטת הנגב. גובה ערוצי הנחלים הוא כ-300 מ' מעל לפני הים. המשמעות שכאן קריר יותר מאשר בערבה. שיטת הנגב עמידה יותר לקור מאחיותיה. היא פורחת במשך הקיץ וסתיו, ולא באביב כצפוי. הן "זוכרות" את קצב האקלים השורר באפריקה – תחום מוצאן.
הבוטנאים נותנים בשיטת הנגב סימנים אחדים להבדילה ממיני השיטה האחרים. ראשית היא נישאת על גזע, שגובהו כשמונה מטרים ולעיתים אף יותר. הצמרת עגולה ואינה שטוחה כבאחיותיה שבערבה. תרמילי הפרי קשתיים ואינם מסתלסלים כבשני מיני השיטה האחרים. לרוב הם נפתחים בעודם על העץ. רק הזרעים נורים לקרקע, ואין מתחתם משטחי תרמילים. ובנוסף – קוציה אימתניים, חשש ממש לכל נהגי המדבר. הצעה – אל תחנו בצילן.
עצי שיטת הנגב יוצרים שדירות ארוכות, המלוות את ערוצי הנחלים הגדולים ומעצבת נוף המזכיר סוואנה אפריקנית. בשנות בצורת השיטים האלה משירות את רוב עליהן ועומדות בשלכת חלקית. לעיתים אף מתות. בא השטפון – גורף את המתות ומעורר לחיים את האחרות. הן מלבלבות ועוטות לבוש ירוק רענן. אז כל עץ כמוהו כנווה מדבר קטן. חיים רבים רוחשים סביבו. בעיקר חרקים, אך גם בעלי חיים גדולים יותר, כצביים, מתפרנסים מעלי העצים. הם מקבלים מהם מים, ואכן צבי הנגב אינו זקוק למקור מים בתחום מחייתו. הם מקבלים מעלי השיטה גם חלבונים ונשר פרחיהם עתיר סוכרים.
העצים מוגנים כיום מעצם העובדה שהם גדלים בתחומי שמורת טבע. בשנות ה-60 של המאה הקודמת בדויים נהגו לכרות אותם לתעשיית פחמים. את התוצרת הם מכרו, כנראה, מעבר לגבול.
ב-1956 דווח על מציאת צלף רותמי בנחל חיון. סנסציה. צלף זה הוא ספק שיח ספק עץ קטן. גם מוצאו באזורים טרופיים יובשניים באפריקה, בדומה לשיטים. ייחודו בפרחיו הכתומים-אדומים. הצמח לא נצפה מאז בארץ ונחשב כנכחד.
תוארו "רותמי" מבטא את העובדה כי עליו ממהרים לנשור וההטמעה מתבצעת בענפיו הירוקים. ה"אב טיפוס" לתופעה זו הוא הרותם. זוהי התאמה ליובש וכך נוהגים גם צמחי מדבר נוספים, כמורינגה רותמית ורכפתן מדברי. מאחר ונעלם מהארץ, פרופ' אבי שמידע הביא את זרעיו מצוער שבירדן. מיכאל בלכר, אקולוג שמורת עין גדי, הנביט אותם והם נשתלו בשמורת עין גדי, ושם קל היום לראותו. מפאת יופיו הוא נשתל גם באתרים אחרים.
ב-2013, בעת סיור של בני שלמון ורועי טלבי אקולוגים של רשות הטבע והגנים, בנחל קצב, אחד מיובלי השמורה, ציפתה להם הפתעה רבתי. הם מצאו קבוצה של כ-30 שיחי צלף רותמי קשישים ומסועפים, שהתנשאו כדי ארבעה מטרים. הם שפעו פרחים והתבלטו למרחוק. כיצד הצליחו להסתתר מהעין שנים כה רבות?
המדבר הפורח
לא, הכותרת אינה פליטת מקלדת אף לא טעות דפוס. בשנים בהן החורף, על גשמיו, מדרים למרחבי הנגב הצחיח מופיעים בערוצונים הקטנים, החורצים את החאמדות, כתמי פריחה. לעיתים אף פריחה ססגונית ומגוונת. כך גם בערוצי הנחלים הגדולים. תשאלו את "ג'ימיני" ותענו כי ברחבי הנגב גדלים יותר מ-400 מיני צמחים. לאחר הגשם יש להם הזדמנות להוכיח כי הנתון נכון. אז מלבלבים שיחים ובני שיח ש"נרדמו" ביובש. הם גדלים בעיקר בערוצי הנחלים ומתעוררים עתה לחיים חדשים, כגון הלוטוס המדברי או כוכב ריחני. אז נובטים בערוצים, אך גם במרחבים, צמחים חד שנתיים רבים, שזרעיהם המתינו בקרקע לשעת כושר זו: הם נובטים, פורחים, מפזרים זרעים ונעלמים, לעיתים לשנים אחדות, כגון חומעה ורודה או שושנת יריחו.
יש צמחים, שדרושה תשומת לב מיוחדת על מנת להבחין בהם. לא כך החומעה הוורודה. ניתן לראות גם מחלון הרכב הנוסע ב-90 קמ"ש. בשנים ברוכות גשמים היא צומחת לכדור אדום לוהט. כשיורדים זרזיפי גשם בלבד היא נותרת קטנה וצנועה.
אולם האדום שלה מטעה. מקורו לא בפרחים. אלה קטנים וירקרקים. מקור הצבע האדום הוא בכנפי הפרי. ייעודן להפיץ את הזרעים עם הרוח לכל עבר. מקור השם חומעה בארמית ופירושו חמוץ. ואמנם לעליה הבשרניים טעם חמצמץ המזכיר את החמציץ.
צמח זה נמצא לראשונה ליד יריחו ומכאן שמו. שושנת יריחו נובטת לאחר הגשם, פורחת, מבשילה זרעים ומתייבשת. עד כאן תהליך צמיחה שגרתי. אבל אז מתרחש בה תהליך חריג ויוצא דופן. עם ההתייבשות ונשירת עלי הצמח הוא קופץ את ענפיו כאגרוף וחופן בהם את זרעיו. אלה ישתחררו מלפיתתם רק לאחר הגשם. כשהענפים מתרטבים "האגרוף" נפתח וטיפות הגשם מקפיצות את הזרעים החוצה. הם ינבטו עם הגשם הבא – בשנה הבאה, ואולי רק בעוד שנים אחדות.
עוד צמח חד-שנתי הלוכד את העין הוא העכנאי הזיפני. פרחיו גדולים וססגוניים.
הצמח גדל בערוצי מדבריות חמים. כולו, על גבעוליו, עליו וגביעי פרחיו, מכוסה בשערות זיפניות ודוקרות. צבע פרחיו משתנה במהלך הפריחה: ניצניו וורודים ועם התבגרות הפרח צבעו הופך לוורוד.
גם צמחים רב שנתיים פורחים עתה. אחד מאלה הוא הלוטוס המדברי. ביובש כל קיומו התבטא בשורש בלבד. שום זכר על פני האדמה. ירד הגשם והוא מלבלב ועד מהרה פורח. פריחה יפיפיה.
השם "לוטוס" עלול להטעות. לוטוס קשור לרוב בדגם העיצוב של הכותרות במקדשים המצריים או עם הלוטוס הבודהיסטי – סמל הטוהר וההארה הפנימית. הלוטוס הזה הוא צמח-מים ודמותו שונה לחלוטין.
שישה מיני פגוניות צומחים בנגב. וכולן בני שיח קטנים וכדוריים. ביובש לא נקדיש להן מבט שני. לא כך לעת פריחה. הנפוצה שבהן היא הפגוניה הרכה – כר קטן פורח בפרחים סגלגלים והם גדולים ויפים. על כן היא אף נשתלה כצמח נוי בבי"ס שדה באילת.
כאמור שישה מיני פגוניות גדלות ברחבי הנגב. אם אתם מתלבטים איזה מהשש היא זו שלפניכם – געו בעלים. מתפתחות עליהם בלוטות דביקות. חוש המישוש עשוי אפוא לסייע בהגדרה.
לעיתים גם חוש הריח עשוי לסייע בזיהוי הצמח. צמחים רבים במדבר פורחים בצהוב ולא תמיד קל להבחין ביניהם. לזיהוי אחד מהם – הכוכב הריחני נוכל להיעזר בחוש הריח. נמולל את העלים וריח אפרסק יעלה באפנו.
הכוכב הריחני הוא בן-שיח, המעוצה בבסיסו ויוצר נוף כדורי בקוטר של כ-60 ס”מ. במשך רוב ימות השנה הוא עשוי להיראות יבש, ללא עלים. זמן קצר לאחר רדת הגשם ענפיו מלבלבים ומתפתחים העלים בעלי הניחוח. הם משמשים כתבלין בחליטה. הצמח משמש ברפואה הבדווית לריפוי מערכת העיכול ולהרגעת כאבים.
הנחלים הגדולים
חלק ב': ארץ צבי המדבר
ארץ הצבי, הפרא והראם
נוסעים לאורכו של נחל צניפים. לפתע, בין העצים, עדר צביים. רגע הם קופאים על מקומם, מתבוננים בכם.
ברגע שבלמתם את הרכב, להיטיב להתבונן ואולי גם להספיק ללחוץ על ההדק המצלמה, הם ימהרו לנוס. (בונוס לצלמים – אל תבלמו ותכבו את המנוע בו זמנית, בלמו, המתינו קצת ורק אז כבו). לרוב הם יברחו מהוואדי לחמדות. כאן הם מרגישים בטוחים יותר. ל"טורף", ולו גם אינו אלא חובב צילום, אין אפשרות להתגנב אליהם בהיחבא. יתר על כן – כאן הם יכולים גם לפתח את מלוא מהירות מנוסתם. כאן הם גם מדלגים עם כל ארבעת רגליהם באוויר. להפגין את כושרם "ולומר" כי כוחם במותניהם ולא כדאי להשקיע מאמץ במרדף אחריהם.
צבי הוא צבי, אבל הצביים כאן שונים מאלה המוכרים בצפון והארץ ובמרכזה. אלה שני מינים שונים (מה שנהוג לכנות בעיתונות "זנים"). כאן זה צבי המדבר. הוא קטן יותר, פרוותו בהירה יותר, אוזניו ארוכות יותר וגם לנקבותיו קרניים ארוכות, דקות וסימטריות, בשונה מקרני הצביות שבצפון הארץ ומרכזה.
צבי המדבר, כשמו כן הוא, חי רק באזוריה המדבריים של הארץ. בשנות ה-50 נצפו בערבה העדרים שמנו עשרות פרטים. הנגב היה אז "מערב פרוע". חיילים, אנשי סיירות וגם מפקדים בכירים בצה"ל צדו את הצביים ללא רחמים. אוכלוסיותיו של צבי המדבר התמעטו. בחלקן נכחדו. מעוזו העיקרי כיום היא שמורת הנחלים הגדולים. כאן, אפשר לעיתים לראות עדרים ובהם 39-20 צביים. עצי השיטה, על עליהם, פרחיהם וזרעיהם, מספקים את מרבית המזון הדרוש למחייתם. על מנת להגיע לעלים הם מזדקפים לעיתים על רגליהם האחוריות. הם שוהים אפוא, רוב ימות השנה לאורך הערוצים. אך לאחר גשמים, כשהצמחייה החד-שנתית נובטת ברחבי החמאדות, הם מעדיפים אותה ובאותו רק זמן קשה יותר לראות צביים לאורך נחלים.
מרבית זרעי השיטה נאכלים על ידי חיפושיות. התברר כי המעבר שלהם דרך מערכת העיכול של הצבי (וכך גם בראם), שלה תגובה חומצית, ממיתה את הביצים והזחלים. הצביים מקטינים אפוא את השפעת החיפושיות, ומפזרים את הזרעים, שלא נגרסו בשיניהם במרחב.
על מנת לעקב אחר שינוים ותנודות בגודל אוכלוסיות הצבאים שברחבי השמורה, עורכת רשות הטבע והגנים מזה מאז 1964 ספירה שנתית. בשנת 2024 נמנו כאן 850 צביים.
בסתיו, ובעיקר במשך אוקטובר, אפשר לראות את חיזורי הצביים. תחילתם, לרוב, בניסיון של הזכר להתקרב לאט לנקבה ולהריח את אחוריה. האם היא, והשתן שלה, מפרישים פרומונים המעידים על ביוץ. אבל לא תמיד החיזורים שקטים ורגועים. לעיתים הנקבה "משחקת" קשה להשגה.
בחמאדה
החמאדות נראות כשוממים, חסרי חיים. אולם אם ניטיב לחפש, וגם להקשיב, אנו עשויים לשמוע שירת עפרוני מדבר, ולהבחין בחרדון הצב, הנראה כשריד מעידן הדינוזאורים.
את הלילה חרדון הצב מעביר במחילה עמוקה וארוכה אותה חפר. היא ניכרת למרחוק בערמת העפר הבהירה – פועל יוצא של החפירה. עם בוקר הוא מגיח ממחילתו ושוהה ליד פתחה שעות אחדות. צבעו אז נוטה לשחור. כך הוא סופג חום ומעלה את טמפרטורת גופו לחום הרצוי לפעילות. בהדרגה צבעו מבהיר ואז הוא יוצא לאכול.
בשונה מרוב הזוחלים, הטורפים חרקים ובעלי חיים קטנים, מזונו – בעיקר צמחים ירוקים והוא מעדיף את פרחיהם. במיוחד את פרחי השיטה, מלאי הצוף, שנשרו. עתה היצור המסורבל הזה עשוי להיות זריז למדי. הוא בולע 40 פרחים בדקה.
אל בורות המים
אזור הנחלים הגדולים הוא מדברי קיצוני. מקורות המים בו דלים ביותר. יש את גבי חיון ובורות גירזי אך דומה שמקור המים החשוב ביותר הוא גב צניפים, המסתתר כשלושה ק"מ מדרום מערב לשער צניפים. גב זה משמש כמקור שתייה חשוב לבעלי חיים שונים ושימש בעבר את עדרי הצאן של הבדואים. ישבתי פעם לנוח עם חברים על שפת המים. לפתע הופיעה להקת ציפורים מצייצות. הן נחתו על הסלעים המקיפים את הגב. אלה היו חצוצרני מדבר, ציפורים המוכרות בתלותן במים. הן צייצו, עפו ושבו אל הסלעים. הבנו שאנו מפריעים. התרחקנו כ-20 מטר וישבנו בצל, לא לבלוט. הן מיהרו לרדת יחד. שתו ועפו לדרכן.
החצוצרנים הגיעו לגב לקראת צוהריים. פעם ישבתי לא הרחק ממנו בשעות הבוקר. חבריי אכלו ארוחת בוקר עשרות מטרים משם. במשך כמחצית השעה הגיעו עפרוניי מדבר, בזה אחר זה. כל אחד המתין עד שחברו יסיים את השתייה ויעוף חזרה לנחלתו ורק אז ניגש לשתות.
לעפרוני המדבר צבעי הסוואה מושלמים. אם אינו נע, ואינו משמיע קול, הוא נבלע בשטח עד ללא הכר. נוכל לראותו, ואף לשמעו, גם באזורי המדבר נידחים ובלב חאמדות צחיחות.
לקראת עונת הקינון הזכר מכריז מחדש על בעלותו על הטריטוריה. הוא חג במעוף גלי ומשמיע במהלכה את שירתו המלודית. קולות הנשמעים באוזנינו כעצובים.
ושבו ראמים לגבולם
רשות שמורות הטבע ראתה כאחת ממטרותיה לא רק להגן על חיות הבר שבארץ אלא גם להשיב את חיות התנ"ך לארץ התנ"ך. הוגה הרעיון, ב-1960, היה אורי צאן, פקח הציד הראשון בארץ. העיתונאי וסופר הילדים אפרים תלמי הגה את השם "חי-בר".
הפראים היו "חיל החלוץ" של ההשבות. הראשונים שוחררו לטבע ב-1983. האלוף אברהם יפה, מנכ"ל הרשות באותם ימים, נהג לומר "כשתישאל שוב השאלה 'מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי' [איוב לט, ה] אוכל לומר: 'אני'". וצדק.
כשאתה נוסע כיום בכביש בין בה"ד 1 להר רמון יש סיכוי סביר שתראה פראים. כאן הם רבים וגם רגילים למדי לתנועת כלי הרכב. התנהגותם שקטה יחסית. לא כך בנחלים הגדולים. כאן הם מעטים, חששניים ונמצאים לרוב הרחק מהדרכים המקובלות על המטיילים. הם ממהרים להתרחק מהרכב הנוסע על מטייליו.
מיום הקמת החי בר ראמים ויחמורים נחשבו לגולת הכותרת של מאמצי ההשבה. שני מינים אלה היו נדירים ביותר בעולם. סיפורי הצלתם מכליה ראויים לסיפור נפרד. היה קשה להשיגם. לולא אברהם יפה זה לא היה קורה.
הראמים הראשונים הובאו ארצה ב-1978. חלפו כ-20 שנה. הם התרבו יפה בחי בר. הגיע הזמן שניתן להשיבם לטבע. ב-1997 שוחררו הראמים הראשונים בערבה ושנים מעטות לאחר מכן החלו לשחררם גם לשמורת הנחלים הגדלים.
מאז שוחררו עשרות ראמים – פרי ההמלטות בחי- בר יטבתה.
השחרור לווה בחששות רבים. היתאקלמו? הישרדו? היתרבו?
קרנה נשברה ושלא בטובתה היא מייצגת את המיתוס על החד קרן – Unicorn.
להשבת בעלי חיים נכחדים יש לא רק ערך רומנטי: זהו גם ניסיון להשיב למערכת תהליכים אקולוגיים שנעלמו ממנה. התברר כי לראם, הנחשב גולת הכותרת של השבת חיות התנ"ך לארץ ישראל, תפקיד חשוב בהפצה ובנביטה של זרעי השיטה הסלילנית, בדומה לצבי המדבר.
האומדן מדבר כיום על עשרות של ראמים בטבע. אולם לא קל לצפות בהם. בחי-בר אין הם חוששים מהאדם ומאפשרים למבקרים להתקרב אליהם לטווח קרוב. לא כך בטבע. עם שחרורם הם נעשים חששניים ביותר, כמוהם כרוח רפאים. הם ממהרים לברוח ולהיעלם אל מחוץ לתחום הראייה. פעמים אחדות נסעתי במיוחד לשמורה. ראיתי נקבה עם גדי. אך עדר? בסוף הצלחתי. תמונת ההוכחה לפניכם.
וגם טורפים
אם הראמים חששניים הרי הטורפים פי כמה וכמה. יתר על כן – הם ליליים ובלילה אסור להסתובב בשמורה. הסיכוי שדרכם תצטלב בדרכם נמוך.
יש בשמורה זאבים. והם כידוע אינם צמחוניים. לא נחקרה השפעתם על הצביים והראמים. סביר שיש להם השפעה. נושא לשומרי הטבע "מה עושים"?
זאב ממש ולא "זאב, זאב"…
ויש כאן שועל חולות. למעשה חיה כאן אוכלוסייתו האחרונה בארץ. אותם אפשר לראות לעיתים באור אחרון. כפות רגליהם שעירות ומותאמות לתנועה על חולות. הם היגרו לכאן מהערבה, לאחר שחלקים ניכרים ממנה הפכו לשטחים חקלאיים.
שועל החולות קטן מהשועל המצוי, אך בדומה לבעלי חיים מדבריים אחרים – אפרכסות-אוזניו ארוכות יותר מאלה של השועל המצוי. סימני היכר נוספים הם צבעו הבהיר והעדר שולים שחרחרים מחלקן האחורי של אפרכסות אוזניו.
ויש כאן גם קרקלים. הקרקל מוכר כיום מכל רחבי הנגב ודרום הארץ והוא נאסף גם ממקומות אחדים בצפונה. בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים העבריים, כתב בספרו "החי בארץ ישראל" משנת 1953: "…מופיע לעיתים רחוקות בנגב (אל-עריש) ובבקעת ים המלח…" כתב, אך לא הייתה לכך כל הוכחה – לא פוחלץ, לא גולגולת לא צילום. הזואולוגים נטו לחות קביעה זו.
ב-1957 הייתי פקח שמורת האלמוגים מטעם החברה להגנת הטבע. באחד הערבים נתתי הרצאה לחיילים על החי באזור אילת, במה שנקרא באותם ימים , בסוף ההרצאה נשאלתי "ומה עם החתול עם ציציות אוזניים שחרות". זה סימן מובהק לקרקל וגם מקור שמו שפירושו בתורכית "שחור אוזניים". נדהמתי ומהלחישות שנשמעו הבנתי… "היכן ומתי יריתם בו" זרקתי לעברם. "אתמול, בנחל צניפים" הייתה התשובה. והיכן הפגר שלו. "השארנו בעליה לקידוח הנפט" שהיה אז בראש הר צניפים. רצתי למפקד, הסברתי לו את חשיבות התצפית וביקשתי רכב שייקח אותי למקום כבר למחרת בבוקר. הא הסכים ושלח אתי את קצין המודיעין של המצודה, אהרון לבנה, שהיה חובב חי בעצמו. נסענו, מצאנו, עדיין כמעט ולא הסריח. ארזנו היטב ונסענו לתמנע. משם רצינו לשולחו צפונה. אהרון, שהיה בקשרים עם פרופסור שולוב, מייסד גן החיות התנכ"י בירושלים, התעקש לשלוח את הקרקל אליו. אני, שעדיין לא הכרתי את כל מערכות היחסים במרחב האקדמי, הסכמתי בליית ברירה. זכיתי לנזיפה קשה מפרופסור מנדלסון, לימים המנחה שלי לדוקטורט ומאנשי אוניברסיטת תל אביב… למזלי זמן קצר אחר כך נלכד הקרקל החי הראשון בלול של יטבתה. הוא הובא לגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב וחטאי נסלח…
אולי יעניין אותך גם
קטגוריות
גני שמורה קשורים