האם איריס הגלבוע הוא השושן המקראי?
21/10/2025מאמרו האחרון של עוזי פז ז"ל, שהושלם ממש ביום האחרון לחייו (21.10.25).
*גרסתה הראשונה של כתבה זו התפרסמה בטבע וארץ בשנת 1988. מאז עברה גלגולים לא מעטים. בדרך הארוכה התייעצתי עם רבים מידידיי וזכיתי לשפע הערות והארות. תקצר היריעה להזכיר את כולם ולפרט את תרומתם. אסתפק בתודה כנה ועמוקה לכולם.
רק שני פרחים, משפע צמחי-הבר של ארץ ישראל, נזכרים במקרא בשמותיהם: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב, 1).
החבצלת נזכרת פעם נוספת ואילו השושן כפרח בלשון יחיד או רבים, זכר או נקבה – שושן, שושנים, שושנה, תשע פעמים. כולם בשיר השירים, ובהם רמזים העשויים לסייע בזיהויו [1] .
לא פלא שהשושן ריתק את תשומת ליבם של חוקרי-תנ"ך, כמו גם של בוטנאים ומזרחנים רבים. פרושים ומאמרים רבים נכתבו אודותיו במהלך הדורות בניסיון לפענח מיהו הפרח המסתתר מאחורי השם. האם הכוונה היא לפרח מסוים או רק לתופעת הפריחה באשר היא.
רובם של פרשנים אלה חי באירופה. היכרותם עם נופי הפריחה הממשיים בארץ הייתה שטחית, וכך חמקו מעיניהם רמזים, בתנ"ך ובמקורות נוספים, העשויים לסייע בזיהויו.
במהלך הדורות הועלו שלל הצעות וביניהן: יקינתון, חלמונית, רקפת, נימפאה תכולה ועוד. הרמב"ם סבר כי השושן הוא שקיק א-נעמן – שמה הערבי של הכלנית, וזאת מן הסתם בשל מדרש ויקרא רבה האומר "כשושנה אדומה ראיתי". טריסטראם, חוקר הטבע הנודע, תמך בזיהוי זה.
טעות שגורה היא לכנות את הוורד בשם שושנה. הבלבול בין שושן/שושנה לוורד (Rose) נמשך בימי הביניים ובתקופת ההשכלה, ושגור לעתים עד היום בלשון המדוברת.
מקור השיבוש בפסוק "כשושנה בין החוחים" ומהפירוש השגוי שניתן ל"חוחים". לאורך גבעולו של הוורד מתבלטים קוצים קטנים, אך אלה אינם 'חוחים'. חוח, במקרא ובספרות חז"ל, הוא שם של צמח קוצני, כנאמר "תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ" (איוב ל"א 40). פרשנים אחדים לקו בטעות זו. ביניהם ר' עובדיה מבֶּרְטינוֹראֹ [רב איטלקי (1515 – 1449). אחד מהבולטים בפרשני המשנה], הכותב בפירושו למשנה: "שושנת המלך – רויזין בלע"ז". גם מרטין לותר, בן המאה ה-16 לסה"נ ואבי הנצרות הפרוטסטנטית, מתרגם התנ"ך לגרמנית (בשנת 1534), תירגם 'שושן' כ- Rosen.
שלושה מינים של ורדי-בר פורחים בארץ. לכולם חמישה עלי גביע וחמישה עלי כותרת. כך גם למיני הבר הרבים האחרים של הוורד הגדלים בתפוצה עולמית רחבה.
בעקבות טיפוח ביד האדם, התרבה מספרם של עלי הכותרת של הוורד לעיתים כדי 12-10 ואף יותר. אף טופחו שלל צבעים – מלבן ועד אדום כהה. כך זוהו בטעות כשושנים שבהקדמה לספר הזוהר: "שושנה יש בה י"ב עלים (עלי כותרת) ו"יש לה חמישה עלים נוטים לחוץ" שהם עלי הגביע.
אך הזיהוי המקובל על מרבית החוקרים הוא Lilium (שבעברית נקרא שושן צחור).
אלא שאף אחד מתיאורי השושן בשיר השירים: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים […]" (שיר השירים ב' 2), "[…] כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שם, ד' 5) ו"שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים" (שם, ה' 13) אינם תואמים לצמח המוכר כיום כשושן צחור. ראוי אפוא לשוב ולבחון את הזיהוי המקובל.
ר' אברהם אבן עזרא (1089-1164), מגדולי פרשני המקרא, שחי בספרד, פירש: "שושן – יש אומרים שהוא צמח לבן, ויש לו ריח טוב והוא חם מאד, עד שריחו יכאיב הראש. ויתכן להיותו כן יהיה פירושו מן שש כי לעולם הוא ששה עלים לבנים. גם תוכו כדמות בד (העלי); סעיפים ארוכים (אבקנים) גם הם ששה". סימנים אלה, תואמים ל-Lilium והפכו למוסכמה מקובלת.
סיוע עקיף לגרסה המקובלת כי ה – Lilium הוא הוא השושן המקראי בא מהמסורת והאמנות הנוצרית. טיפולוגיה (או פרה-פיגורציה) מהווה גרסת פרשנות נוצרית מקובלת למקרא. שיטה זו רואה ב"ברית הישנה" מסמך המכיל רמזים מקדימים לפרשת חייו ומותו של ישו. לפי מסורת זו, השולמית של שיר השירים היא דמות המקדימה ומסמלת את מרים. בהתאם פורש הפסוק "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב' 2) כמשל לטוהרתה של הבתולה הקדושה בעולם החטא ו"גן נעול…מַעְיָן חָתוּם" (שם, ד' 12) רמז נוסף לכך. צבעו הלבן של הפרח מסמל את טוהר מידותיה, ואילו נטיית הפרח לצד מסמלת ענווה וצניעות.
הראשון שקישר את מרים ל- Lilium היה נזיר אנגלי (Ven. Bede 735-672) המוכר כבֶּדֶה הקדוש. הוא גרס כי עליו הלבנים של הפרח מסמלים את טהרת גופה של מרים ואת חפותה מכל חטא, ואילו אבקניו הזהובים את קרינת נשמתה. נוספה לכך גם האגדה כי הפרח צמח מדמעותיה של חווה לאחר גרושה מגן העדן.
הבשורה
בברית החדשה נאמר: "ויהי בחודש השישי וישלח אלוהים את גבריאל המלאך גלילה… אל בתולה מאורשה… ויבוא המלאך החדרה ויאמר אליה: שלום לך אשת חן; ה' עימך… והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע" (לוקס א 31-28). סצנה זו, המוכרת כ"בשורה למרים", מעוצבת באמנות הנוצרית, מאז תקופת הרנסנס, בציורים רבים מִסְפוֹר ובהם על ידי מיטב ציירי התקופה, כגון ליאונרדו דה-וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ואחרים. ברבים מציורים אלה, המלאך ניצב לפני מריה ופרח Lilium בשמאלו. זאת, מן הסתם, המשך למסורת הפגאנית בה האלה איריס והאלים הרמס ודיוניסוס, מחזיקים בשמאלם את מטה השליחים.
אולם בציורים שהקדימו את הרנסנס, המלאך נושא בידו מטה ובראשו Fleur-de-Lis, פרח שבדמותו ובעיצובו מסמל את השילוש הקדוש.
רק ב- 1618 יצא צו אפיפיורי, על ידי פאולוס ה-V, שקבע את החובה לכלול Lilium בציורים המתארים את מריה.
אוטו ורבורג, שבין השאר היה ראש המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, המליץ, ב-1925, לקבל באופן רשמי את הצעתו של אברהם אבן עזרא וכי השושן המקראי הוא Lilium. באותם ימים איש לא הכיר Lilium מארץ ישראל. חוקרים רבים תרו אחריו, מהם אף שבאו במיוחד לשם כך לארץ ישראל, ובהם הדֶּני הסלקוויסט, אחד מתלמידיו הקרובים של הביולוג השבדי המפורסם קרל לינה. לשווא.
"אגדה אורבנית" גורסת כי הצלבנים עקרוהו, בשל קדושתו, והעבירוהו למנזריהם באירופה, אולם ציורי ה-Lilium החלו, כאמור, רק בתקופת הרנסנס. הראשון שצייר פרח לבן, המזכיר Lilium , הוא סימונה מרטיני (Simone Martini) ב-1333. הוא צייר אותו על גבעול נושא קוצים. Lilium ממשי אינו מוכר בציורים מהתקופה הצלבנית.
רק ב-1935, מצאו נוח נפתולסקי, מהדמויות המיתולוגיות של העלייה השנייה, ליד פקיעין. העולם המדעי סער. התעלומה נפתרה לכאורה. חמש שנים אחר כך מצאו טוביה קושניר, מחללי הל"ה, גם בצפון הכרמל.
דיוקנו של ה- Lilium
ה-Lilium גדל בגליל, בכרמל ובחרמון, בין סלעים, צוקים וסבכי-החורש, במדרונות הפונים צפונה או לצפון-מערב. אלה מקומות מוצלים ושופעי לחות – תנאים הכרחיים לקיומו. לעיתים הוא פורח באפריל, לרוב פריחתו מתעכבת עד מאי. תפרחתו עשויה להתנשא כדי שני מטרים ולאורכה עד כ-10 פרחים לבנים-צחורים וגדולים.
אבל האם ה-Lilium הוא השושן המקראי?
במסכת טהרות כתוב: "תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא ממקום הטומאה – טהור […]" (טהרות ג ח). מנהגי הקבורה הם שמרניים. אחדים מהם מתמידים מאז ימי יוון הקדומה. כך הברוש, המזוהה עם פלוטו – אל המוות הרומי, הפך לסמל של אבל, זיכרון לאלי השאול ולבתי קברות. לא בכדי אבי קורן כתב "כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים". כך גם המסורת עם פרחי האיריס.
בבתי קברות אחדים בצפון הארץ ניתן למצוא, לעיתים, מיני איריס שונים: בצֶמַח איריס הגלבוע, בשמורת עין אלות, שבעמק החולה, איריס נצרתי ואילו בשייח מרזוק שבגולן איריס הגולן.
אך השכיח בין מיני האיריס הגדלים בבתי קברות בארץ ישראל הוא איריס ארם-נהריים. פרחיו התכולים מתנשאים ומתבלטים בחודש מאי. לעיתים ניתן לאתר בתי קברות קדומים ונשכחים רק לפי ריכוזי האיריסים האלה, כמו בית הקברות של הכפר נוריס ששכן למרגלות הגלבוע.
ייתכן כי מקור המנהג לשתול איריסים בבתי קברות הוא במיתולוגיה היוונית – שם אחד מתפקידיה של איריס, אלת הקשת בענן ושליחת האלים, היה להוביל נשמות, בעיקר של נשים, מפני האדמה ל"שדות השלווה". אפשר כי זהו מקור המנהג לשתול איריסים בבתי הקברות.
בתי קברות הם שטחים חשופים, ללא צל ולחות הדרושים ל- Lilium. עובדה זו אינה תואמת את דברי מסכת טהרות. גם כרם אינו מקום גידול מתאים ל- Lilium. במשנה נאמר "האירוס, והקיסוס, ושושנת המלך, וכל מין זרעים-אינן כלאיים בכרם" (כלאיים ה ח). ברור כי אין הכוונה לאילן, לצמח מעוצה כווֶרד, אלא לאחד מעשבי השדה. תיאור זה עשוי להתאים למרומי הגלבוע בו נמצאות גיתות, המעידות על כרמי יין, שגדלו בסמוך לאיריסים.
זאת ועוד – המדרש גורס: "מה שושנה זו נכרת בין העשבים" (שיר השירים רבה ב ב) דהיינו בנופים פתוחים ובכרי עשב, ולא בין סלעים וסבכי-חורש ,שהוא בית גידולו של ה- Lilium.
המרחבים העשבוניים שהשתרעו בגלבוע, בטרם נטעו בו יערות האורנים, הם גם נוף המתאים ל"שני עופרים, תאומי צביה, הרועים בשושנים". ביטוי זה, ביחיד או ברבים, חוזר על עצמו שלוש פעמים בשיר השירים. רש"י פירש "הרועה את צאנו במרעה נוח וטוב". בשום מקרה אין מרעה לצאן, ועל אחת כמה וכמה לצביים, בין צמחי ה– Lilium, הצומחים, כאמור, במדרונות טרשיים ותלולים ובין סבכי החורש.
צילום עוזי פז
כבר אבן עזרא חש אי נוחות עם פירושו. צבעו של ה- Lilium הוא לבן, ושפתיים לבנות יש רק לבר-מינן. הוא הוסיף על כן: "… ויהי פרוש שפתותיו שושנים בריח ולא בעין". הפסוק עליו הוא מסתמך אכן מדבר על ריח: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים-נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה' 13). אבל אם נעמיק להתבונן באיריס הגלבוע לא נזדקק לדמיון רב כדי לראות בו שפתיים. יתר על כן – לאיריס הגלבוע, ובשונה מרוב מיני האיריס האחרים הקרובים לו, יש גם ריח (וכמוהו גם האיריס השחום ואיריס ירוחם).
"שפתותיו שושנים" באיריס הגלבוע. 'שפתיים' אלה נוצרות בין עלי העטיף החיצוניים לעמודי העלי המורחבים המתנשאים מעליהם.
איריס הגלבוע מבצבץ, לעתים מזומנות, בין צמחים קוצניים שונים, כקיפודן או עכובית הגלגל, המחשה ל"כשושנה בין החוחים".
בפרק 'שמות הצמחים' ב'ספר אסף הרופא', שחובר לפי ההשערה בין המאה ה- 6 ל-9, בסוריה או בבבל, ומסתמך על מקורות קדומים יותר, מפורש 'איריוס' כ'שושן ברא', כלומר שושן בר. בנוסף – במדרש נאמר "שושנה זו… אף על פי כן ליבה מכוון כלפי מעלה". פרח האיריס אכן מזדקר זקוף בראש הגבעול בשעה שפרחי ה- Lilium נוטים הצידה.
עיצוב השושן בממצאים ארכיאולוגיים
בממצאים ארכיאולוגיים, מופיע השושן כפרח מזדקר הנישא על גבעול ארוך ללא עלים. כך הוא עוצב בעבר, בין השאר, במטבעות שונים כבמטבע מימי ינאי החשמונאי, ששימש כדגם לשקל בן ימינו. עיצוב זה דומה דמיון רב לפרחי איריס, לרבות הדגשת השחלה התחתית, המתבטאת בהתעבות הגבעול מתחת לעלי הפרח.
איריס ארם נהרים ואיריס הארגמן בצורת "שושן" כמעוצב במטבעות.
דגם דומה חקוק גם על סרקופגים וגלוסקמאות שזמנם ממחצית המאה לפה"ס ועד למאה הראשונה לסה"נ. אותו דגם נמצא גם בטיח בארמון הורדוס שבמצדה, כמו להמחיש את הפסוק "וְעַל ראשׁ הָעַמּוּדִים – מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (מלכים א' ז' 22).
עיצוב דומה של פרחים מופיע גם ברצפת הפסיפס הביזנטית באל-מוחייט שבהר נבו. ליד הפרחים עומד צבי, מעין המחשה ל"הרועה בשושנים".
Fleur-de-Lis
ה-Fleur-de-Lis, סמלה של המונרכיה הצרפתית, השב וחוזר בסמליהם של בתי מלוכה, אצילים וערים שונות, הוא איריס. ישנן גרסאות אחדות למקורו של סמל זה. אחת מהן מספרת על Clovis, המלך הנוצרי הראשון של צרפת, שנלחם בהונים ב-497 לסה"נ. הוא נאלץ לסגת מפניהם לעבר נהר, שנראה היה כלא ניתן למעבר. הוא ראה אז אייל חוצה את המים, בין שיחי איריס צהובי פרחים. הוא נסוג עם צבאו בעקבותיו וניצל. לאחר מכן ניצח את המערכה. בעקבות הניצחון, אימץ את האיריס הצהוב כסמל המונרכיה הצרפתית. היה זה איריס ענף הגדל בארץ רק בעמק החולה.
מכאן התגלגל סמל זה לסמלן של משפחות מלכותיות, שהיו קשורות עם צרפת ועם בית בורבון, כמו סיציליה ופרמה. הוא הגיע עם וויליאם הכובש אף לסמל המלוכה הבריטי. גם סמלה של פירנצה, (ששמה בלטינית Florentia בא מהשורש flor, שתרגומו פרח) מעוצב בדגם דומה. כדי להדגיש כי מקור השם הוא באיריס, יש בעיר גן איריסים נפלא ופרח האיריס מופיע לעיתים קרובות עם סמלי העיר.
וטרם תמו גלגוליו של האיריס. הוא המקור לסמל הצופי המכונה (משום מה) ה"חבצלת הצופית".
איריסי השושן
כיצד התגלגל השם היווני איריס לשושן המקראי? במקרא מוכרים גלגולי שמות אחדים כגון "יִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כ"ח, י'-י"ט). רלוונטיים יותר בהקשר זה הם דבריו של רב חסדא המציין כי שמותיהם של שלושה דברים השתנו מאז חרב המקדש. אחד מהם הוא: "ערבה צפצפה, צפצפה ערבה" (מסכת שבת ל"ו ע"א). דהיינו, מה שנקרא בעבר "ערבה" נקרא היום "צפצפה", ומה שנקרא "צפצפה" נקרא היום "ערבה". גם הערמון המקראי הפך לדולב, שם שמקורו בארמית. דומה כי אי שם, בימי בית השני, עת חדרו לשפה העברית מונחים יווניים לא מעטים, הפסיד השושן את שמו המקורי לטובת השם היווני Iris.
בין מיני האיריסים הרבים המוכרים ברחבי העולם, מתבלטים בגודלם, בדמותם המיוחדת וביופיים כ-60 מיני איריס הצומחים רק במזרח התיכון. לכל אחד מהם תחום תפוצה קטן. פרחיהם נישאים על עמודי פריחה גבוהים, ובראש כל אחד מהם פרח אחד בלבד – גדול וכדורי. שמה המדעי של קבוצת האיריסים האלה הוא Oncocyclus שפירושו "הכדורי" ו"העגול" ביוונית ובלטינית.
כ-10 מינים מקבוצה זו גדלים רק בארץ ישראל, ולכל אחד מהם אזור תפוצה קטן ומוגבל. (לעיתים שולי תפוצתו גולשים גם לארצות השכנות). האיריס הראשון מקבוצה זו אותו הכירו הבוטנאים, צומח רק במזרחה של תורכיה. בפי המקומיים שם הוא נקרא "סוסן" או סאוסן ומכאן שמו המדעי Iris Susiana. אין צורך בדמיון רב כדי למצוא את הקשר בין שם זה ל"שושן".
ב-2016 בחרה הרשות הפלסטינית ב"סַוְסַן פקועה", שמו של איריס הגלבוע בערבית, כפרח הלאומי שלה. לפי מפת ה-P.E.F משנת 1882, הגלבוע נקרא ג'בל פקועה על שם הפטרייה אוזנית הכלך, הגדלה בעיקר בהר ברקן, ועל שמה נקרא גם הכפר שבשוליו.
קבוצת ה" Oncocyclus" מוכרת כיום לרבים בשם "איריסי ההיכל". מאוחר מדי להשיב כיום לאיריס "היווני" את שמו העברי-מקראי "שושן". אבל ניתן, ולו באופן חלקי, להשיב עטרה ליושנה, ולקרוא לכול קבוצת האיריסים הגדולים והדורי המראה בשם איריסי השושן.
[1] . השושן נזכר גם כדגם קישוטי בבנייה: "ועל ראש העמודים מעשה שושן" (מלכים א' ז' 22). "שושנים" מופיעים בכותרת של מזמורי תהילים אחדים כגון "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים" (ס"ט 1). פרשנויות שונות יוחסו ל"שושנים" אלה. המקובלת ביניהן היא כלי נגינה דמוי שושנה. בנוסף – בספר הושע מוזכרת השושנה כסמל כללי לפריחה והתחדשות "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן".
[2] רב איטלקי (1515 – 1449). אחד מהבולטים בפרשני המשנה.
