שמורת עין גדי - הדובדבן שבקצה הקצפת

מדבר יהודה – מדבר חם וצחיח מכאן ו"ים המוות", הנמוך והמלוח בימות-תבל, מכאן. ובתווך – עין גדי, נווה  מדבר ובו מים רבים (לפחות היו..). יתר על כן: הטמפרטורות גבוהות רוב ימות השנה וללא אירועי כפור וקרה. השילוב הזה של מים וחום, יחד עם מיקומה של עין גדי בתחומי הבקע הסורי-אפריקני, אִיִפשר התפתחות של נווה מדבר טרופי ובו בעלי חיים וצמחים, שהבוטנאים מכנים אותם סודניים. אלה הצפינו מאפריקה לאורך הבקע וצומחים כאן בצד צמחים שגלשו מרמת המדבר. כך גם בעלי החיים – תערובת של אלמנטים טרופיים ומדבריים.

נווה-המדבר בעין גדי תחום מצפונו ומדרומו  בנחל דוד ובנחל ערוגות. בשניהם זורמים מים כל ימות השנה. הם בוקעים את חומת מצוּק ההעתקים, התוחם את הנווה ממערב, ומתחתרים לקניונים מרשימים. הנחלים האלה יצרו את מניפת-הסחף הגדולה, המשתרעת ממרגלות המצוק ועד לשפת ים-המלח. בימי קדם היא הייתה מעובדת וכך גם עד לקום המדינה – על ידי הבדואים. מאז 1953 השתרעו כאן השדות והמטעים של קיבוץ עין גדי. כיום ברוב שטח יש מטעי תמרים ומנגו והרבה שדות חקלאיים נטושים.

למרות שמבחינה נופית מניפת הסחף נחותה בהשוואה לנחלים היא הייתה חלק חשוב ביותר בנווה המדבר. רוב הצמחייה הטרופית, המיוחדת לעין גדי, צמחה בה.

דיוקנה של עין גדי

עבור רוב המטיילים עין גדי מצטמצמת למסלולי הטיול לאורך הנחלים ובעיקר בנחל דוד

אחד ממפלי נחל דוד ולמרגלותיו בריכה, עוזי פז

לאורכו של נחל דוד מים מבעבעים מהקירות, מקפצים במפלים אחדים, נרגעים בבריכות צלולות וגולת הכותרת, כמובן, מפל דוד החוסם את מפלסו התחתון של הנחל. לאורך הערוץ צמחייה ירוקה ושופעת. היא נראית אף רעננה יותר על רקע הצוקים החשופים שמאחוריה. אולם בצמחיית הנחל אין כמעט ולו גם אחד מהצמחים הטרופים הייחודיים של עין גדי. זוהי צמחייה "קוסמופוליטית". דוגמתה נוכל למצוא בנופי מים רבים ברחבי הארץ והעולם.

שמו של הנחל בערבית היה ואדי א-סדייר, שתרגומו "נחל השיזפים" – על שמו של אחד הצמחים האופייניים לנווה המדבר הזה, אך אינו ייחודי לכאן. אולם הצמח השכיח בנחל ובגדותיו הוא עב-קנה, דהיינו "קנה עבה". זה אינו קנה מצוי אף לא "קנה-סוף". זה האחרון "צומח" רק בעיתונים ובספרים רבים. הבוטנאים אינם מכירים צמח כזה. הם מכירים קנה ומכירים סוף. כל מין למינהו. לגבעוליו המעוצים של העב-קנה היה שימוש בבנייה, לחכות-דיג למקלות-הליכה, ובימים עברו גם לשלד של העפיפונים, למה שקראנו אז טיארה. לא מעט דמי-כיס היו לי מהן…

תפרחות של עב-קנה, הצמח העיקרי המלווה את ערוצו של נחל דוד, צילום: עוזי פז

על הצוקים והסלעים הלחים שלאורך הנחל פרושים מרבדי קטיפה ירוקים. שזורים בהם טחבים מתערבבים עם השָׁרָךְ שערות שולמית. מקור שמו באגדה יוונית, לפיה עליו של הצמח אינן אלא שערותיה של אפרודיטה, היא ונוס בפי הרומאים, שנולדה מקצף הגלים ושערה סדור. הציר השחור של העלים, שכמוהו כשערה, הוא החוט המקשר בין הצמח לאגדה. יתר על כן – העלים עוטים מעטה שמנוני. זה מונע את הרטבתם חרף מטר הטיפות הנוטף עליהם ללא הרף. מכאן השם  המדעי Adiantum capillus-veneris שפירושו "שערות ונוס הבלתי נרטבת". משבאו להעניק לצמח שם עברי הוחלט כי השולמית – היפה והנאווה משיר השירים – היא התחליף העברי ההולם לוונוס של עכו"ם.

שערות שולמית, צילום: עוזי פז

נחל ערוגות

נחל ערוגות ארוך ופראי יותר מנחל דוד. אגן היקוותו מגיע עד הר חברון מרובה הגשמים. שיטפונות רבי-עוצמה גועשים בו מדי חורף. כ- 8 קילומטר מחוף הים הנחל "מזנק" כ- 150 מטרים, במפל – היבש רוב ימות השנה. למרגלותיו מתחיל הקניון הפראי של נחל ערוגות. כאן גם נובעים מעיינותיו של הנחל. מכאן ועד לשפך הוא נקרא בערבית ואדי עַוּירֵיגָ'ה, שמקורו אינו ברור. השם העברי, ערוגות, משמר  את צליל שמו הערבי ומנציח את "עֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם" של שיר השירים.

את ערוצו של נחל זה מלווים בעיקר עצי אשל.

נחל ערוגות – מצוקים סוגרים עליו ממעל ולאורך ערוצו שדרת עצי אשל, צילום: עוזי פז

חדי העין יוכלו להבחין בשולי הנחל בתעלה חצובה בסלע. היא נועדה להטות את מי הנחל להשקיית החקלאות הקדומה ו'ערוגות הבושם'., צילום: עוזי פז

בסדקים לחים בשולי הנחל פורח באביב סחלב נדיר – בן חורש גדול שמו, בן למשפחת הסחלביים. חרף שמו, המחייב לכאורה,  הוא גדל רק בנאות מדבר. מציאתו בארץ, בשנת 1944 על-ידי טוביה קושניר, אחד מחללי הל"ה, נחשבה אז כתגלית בוטנית מרעישה. הצמח נכחד בינתיים בעין ענבה שבנחל צאלים, שם הוא תגלה לראשונה. גם בנחל ערוגות הוא נדיר מאד. במעלה נחל דוד, בתחומי השמורה הסגורה לביקורי קהל, נמצא ריכוז מרשים. סחלב זה מצוי במספרים ניכרים גם בעיינות קנה.

למרות שמו בן חורש גדול צומח רק בנאות מדבר, צילום: עוזי פז

הצמחייה הסודנית

לאחר שמניפת הסחף הפכה לשדות עיבוד, הריכוז החשוב ביותר של הצמחייה הסודנית, היה אזור מעיין עין גדי והמדרון שמתחתיו. אך לא עוד. חלק ניכר ממי המעיין, שזרמו במדרון ואפשרו את קיומה של צמחייה זו, מיוצאים היום בבקבוקים, על גבי משאיות-ענק, צפונה. והמדרון, שעליו כתב יוסף ברסלבסקי, מאבות "ידיעת הארץ": "נאת עין גדי נשקפת על פני מרחבי הים למרחוק. הנוסע על פני חומות הישימון הצחיחות והערומות של מדבר יהודה, תולה את עיניו בתמיהה ובסקרנות בחתימת הירק הגדולה המסתמנת מסביב לה, כשהיא גולשת מצלעות ההרים אל הים. וככל שהוא קרב אליה, כן ילך שבי אחרי עושר עציה ושיחיה המשובצים בתוך מסגרת פסגות, בתרים ונקיקים פראיים ושוממים. למעשה, מהווה עין גדי בכל אגפו המערבי של ים-המלח נאה יחידה המטפסת בהר". מדרון זה חרב כמעט לחלוטין.

שאריות מעיין עין גדי, צילום: עוזי פז

עצי שיטים עומדים ועצים אחרים

כ-70 מיני צמחים ממוצא סודני, ובהם עצים, שיחים ועשבים, נרשמו בתחומי עין-גדי. זה היה מעוזם החשוב ביותר בארץ.

החשוב שבהם היא השיטה הסלילנית. עציה מספקים מזון צל לבעלי חיים רבים. כל עץ כמוהו כנווה מדבר קטן. עשרות מינים של בעלי חיים, בעיקר חרקים שונים, קשורים בעצי השיטה וקיומם מותנה בה. עלי השיטה, פרחיה ובעיקר תרמיליה הם ספקי מזון חשובים לשפנים ויעלים.

יעלים אוכלים נשורת של פרחים תחת לשיטה סלילנית, צילום: עוזי פז

מי שלא הכיר בעין גדי מורינגה, סלבדורה, ופתילת המדבר לא יצא ידי חובתו לייחודה הטרופי של נאת-מדבר זו.

המורינגה רותמית נראית רוב ימות השנה כרותם גדול. גזעיה העבים, הגבוהים  והבהירים מבדילים אותה ממנו בברור. העץ נושא באביב אשכולות פרחים לבנים-ורדרדים, הבולטים למרחוק, ומונעים כל מקום לספק לגבי זיהויו. פרחים אלה מהווים מוקד משיכה לחרקים רבים הרוחשים סביבם. מהפרחים  מתפתחים פירות גליליים וארוכים, המשתלשלים כנקניקיות מענפי העץ. יש בהם זרעים גדולים, שבעבר שימשו למאכל. הם נאספו כאן ונמכרו בשווקי ירושלים וחברון.

פריחת המורינגה, צילום: עוזי פז

ברחבי הנווה מתבלטים, גושים ירוקים, גדולים ודחוסים, ספק שיחים ספק עצים. ענפיהם נוטים מטה כקשת. זוהי סלוודורה פרסית. ענפיה בהירים ועליה גדולים ובשרניים. אלה מהווים מזון מבוקש על ידי השפנים והיעלים. היעלים אוכלים אותה סביב סביב עד לגובה ששיניהם מגיעות.

כתם צפוף וירוק בעין גדי הוא סלוודורה, צילום: עוזי פז

השפנים מטפסים על הסלוודורה, אוכלים את עליה ולעיתים מש "מגלחים" אותה מלמעלה.

שפן על סלוודורה, שחלק מענפיה 'גולח' על-ידי השפנים, צילום: עוזי פז

פרחי הסלוודורה קטנים ומבשילים לאשכולות של פירות כדוריים קטנים. אלה מהווים מאכל תאווה לטריסטרמיות ולבולבולים.

במזרח אפריקה, במערב הודו, וכך גם הבדואים בנגב, היו משתמשים בענפי הסלוודורה, כתחליף למברשת שינים. חותכים ענף צעיר וחובטים על קצהו בין שתי אבנים. הוא נפרד אז לסיבים – כבמברשת. המוהל של הצמח מכיל חומרי חיטוי. מתקבלת אפוא מברשת-שינים ומשחה גם יחד לשימוש חד-פעמי.

שמה של הסלוודורה בערבית הוא סוואכ והיא גדלה ברחבי ערב הסעודית. עולי הרגל למכה נוהגים להביא צרור של ענפיה כמזכרת לקרוביהם.

לפתילת המדבר, המוכרת יותר בשמה העממי 'תפוח סדום' דמות חריגה ומיוחדת. גזעו וענפיו מכוסים בקליפת שעם לבנה, עבה ומצולקת. עליו גדולים, וצבעם אפרפר-ירקרק. הפרחים גדולים יחסית, קוטרם כשני ס"מ, והם נראים כעשויים משעווה. עיקר ייחודו של תפוח סדום בפירותיו התפוחים, האווריריים והגדולים. הם מכילים רק זרעים, ללא "בשר". לכל אחד מהזרעים ציציות ארוכות ולבנות, שייעודן להפיצם למרחקים. כל פגיעה בגבעול גורמת לזיבת מוהל חלבי. מוהל זה עורר את דמיון הבדואים ועורר בהם את האמונה כי זו תרופה לעקרות וכי הוא עשוי להגביר את שפיעת האימהות בחלב…

פרחים ופירות של פתילת המדבר, המוכרת בשמה העממי 'תפוח סדום', צילום: עוזי פז

החגב כושן ארסי ניזון מעליו של תפוח סדום ומקבל ממנו את רעילותו. צבעו של הכושן שחור ועליו נקודות כתומות – שילוב המקובל בטבע כצבעי אזהרה. ואכן בגופו מצויים רעלנים חריפים, שהוא עשוי להתיזם בעת סכנה. ראו – הוזהרתם.

גם מוצאו הכושן הארסי מאפריקה והוא אחד מחסרי-חוליות הבודדים ששרדו את ההכחדה הגדולה שנגרמה לעולם זה עקב הדברת המזיקים לחקלאות שהתרחשה בשדות בשנותיו הראשונות קיבוץ עין גדי.

כושן ארסי על תפוח סדום, צילום: עוזי פז

צמח טרופי נוסף הוא גופנן המדבר. רוב אוכלוסייתו בארץ נמצאת בעין גדי. במשך הקיץ מתבלטים עליו פירות כתומים ועסיסיים. אחד משמותיו בערבית הוא 'דיבק'. מפירותיו, ומפירות של מין קרוב לו, נהגו להכין דבק. את הדבק מרחו על מקלות שחוברו לשיחים. ציפורי שיר נודדות התפתו לנוח עליהם, ונדבקו. שיטת צייד זו נמשכה מאות בשנים בקפריסין, במלטה, באיי יוון ובמצרים, והייתה נהוגה גם בארץ. כיום היא נאסרה בכל אגן הים-התיכון.

הפרי של הגופנן מהווה מזון חשוב לציפורים אוכלי פירות. גם בני אדם יכולים לאכלו, צילום: עוזי פז

צמחים נדירים וצמחים מושבים

ה"סלוגן" של שומרי הטבע היה במשך שנים רבות – "תן לטבע לעשות את שלו". אל תיגע ואל תתערב. שמירת טבע נתפסה אז כקרבות הגנה. כיום ברור, כי במציאות המודרנית, על כל השלכותיה, הכרחי בפעילות אקטיבית. הטבע זקוק לעזרה. זה הרעיון מאחורי ה"חי-בר" וזה הרעיון מאחרי גני המקלט לצמחים, שהוקמו בשמורות טבע אחדות בצפון הארץ. בעין גדי התבצעה הפעילות החלוצית בתחום, תוך השבה לשמורה צמחים שנכחדו.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 כונתה חברת הצמחים בעין גדי "חברת השיזף והזקום". עם התחלת הטיפול בשמורה התברר כי מעצי הזקום המצרי לא נותר, ולו גם עץ אחד, ברחבי הנווה. כל עצי הזקום הצומחים בו כיום מקורם מזרעים שנאספו ליד מעוז חיים ב-1960. הם הונבטו במכון לחקר הנגב וניטעו בעין  גדי.

הזקום הוא עץ קוצני ופירותיו נראים כתמרים קטנים. אחד משמותיו של הזקום בערבית הוא 'תמר אל עֻבֵּיד', דהיינו תמר העבדים. מקורו בנוהג של סוחרי העבדים הערביים להאכיל בפירות אלה את העבדים ש"לכדו" במזרח אפריקה, והובילו אותם כפותים אל נמלי החוף. יהודי אתיופיה, שעברו במבצע משה דרך סודן, העידו כי אף הם אכלו פירות אלה.

בפרי הזקום יש כ- 40% שמן, והוא עשוי לשמש נגד כאבי פרקים, לריפוי פצעים ונגד התכווצות שרירים. בסוף המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 מכרו שמן זה לצליינים במנזרי הירדן, בשם המסחרי 'צֳרי הגלעד'*.

זקום בפריחתו, צילום: עוזי פז

עץ סודני נוסף הגדל בעין גדי הוא מֶרוּאָה עבת-העלים. לדברי מיכאל זהרי, מאבות הבוטניקה של ארץ ישראל, "המרואה… הייתה נפוצה לא רק בהר אלא גם בעמק". בשנות ה-60 של המאה ה-20 שרדה ממנה רק קבוצה קטנה, ובה חמישה עצים, בשולי הערוץ היורד ממעיין עין גדי. הם כמעט ולא חנטו פירות. פרט לעצים אלה שרדו גם שלושה עצי מרואה כ-40 ק"מ מדרום לעין גדי. מזרעיהם הונבטו, על ידי מיכאל בלכר, אקולוג השמורה במשך שנים רבות, עשרות שתילים המשגשגים ביום ברחבי הנווה.

פרחיה של מֶרוּאָה מעידים על קרבתה לצלף, צילום: עוזי פז

מר אף יותר היה גורלו  של הצלף הרותמי. שיח זה, הבולט בפרחיו הוורודים-אדומים, נאסף כאן בשנות ה- 20. מאז אבדו עקבותיו. השיח, המתפתח לעיתים נדירות לעץ, מצוי בחופיו המזרחיים של ים המלח ובסיני. בשנים האחרונות הונבטו בעין גדי צמחים אחדים מזרעים שנאספו בירדן. כיום שוב ניתן לראותו במלוא הדרו, בתחומי עין גדי.

צלף רותמי. גדל בעין גדי, נכחד, הושב ושוב פורח, צילום: עוזי פז

גורל דומה לזה של הצלף עלה גם בחלקו של אחי-חרגל אפריקני. זהו מטפס בן למשפחת האסקלפיים. פרט בודד שלו התגלה בנחל ערוגות בסוף שנות ה- 40. היה זה, כנראה, הפרט היחיד בארץ. הוא נשטף בשיטפון גדול בשנת 2001. למרבית המזל זרעיו נאספו עוד קודם לכן. הם הונבטו, על ידי מיכאל בלכר, וכיום ניתן לראותו ליד בית הכנסת בעין גדי.

פרח של אחי-חרגל וזרעים מנוצים סביבו, צילום: עוזי פז

רבים מהעשבים והשיחים הטרופיים גדלו בעבר כ"עשבים רעים" בשדות החקלאיים. רוב אלה ניטשו בשנות ה-70. אדמתם התייבשה והצמחייה הטבעית כמעט ונכחדה. כתוצאה מכך הצטמצמו מקורות האבקה והצוף של הפרחים, ואלה  משמשים כמקורות מזון לחרקים שונים. בעקבות כך נפגעה שרשרת המזון, דהיינו זוחלים ועופות.

כיום, המקלט חשוב ביותר לצמחיית העשבים והשיחים הטרופיים בעין גדי הם מטע התמרים.

יעלים אוכלים צמחי-בר במטע תמרים. זה מהווה כיום מקלט חשוב ביותר לצמחייה הסודנית, צילום: עוזי פז

על צמחים אלה נמנה גם סולנום החדק – בן שיח ענף, שעיר וקוצני.  פרחיו הסגולים-לילכיים דומים לאלה של החציל. ואכן – אין זה דמיון שווא. סולנום החדק נחשב לצמח-האב של החציל. פירותיו הכדוריים והצהובים רעילים.

פירות של סולנום החדק, צילום: עוזי פז

בשכנות לסולנום גדל אבוטילון קהה – שיח גבוה בעל עלים גדולים ועגולים, ולו פרחים צהובים-כתומים. גם בורביה זוחלת, צמח שרוע, שפרחיו קטנים וצבעם ורוד נמצאים כאן.

השיטות האגרוטכניות במטעי המנגו, שהם העצים המועדפים כיום בחקלאות עין גדי, שונות מאלו שבמטעי התמרים ובהם כמעט ואין צמחי בר.

עין גדי במציאות המודרנית

עין גדי עשירה במיני בעלי החיים והצמחים שבה. אולם הבסיס לשמירת הטבע אינו רק ההיבט האקולוגי, אלא שילובו, במידת האפשר, עם ההיבט ה"רומנטי", עם אפשרות הטיול וההנאה. את הביטוי המוצלח ביותר להיבט זה נתן הסופר ס. יזהר, הוא חבר הכנסת יזהר סמילנסקי, בנאומו בכנסת: "הכרח שיהיה לו לאדם מקום ללכת ולהתנער ולהתרענן מן העיר, מן הבנוי, מן הסגור והשגור, לאגור לו מגע מרענן עם הראשוני, עם הפתוח, עם הטבעי, עם לפני היות האדם […] ארץ נושבת שאין בה משב רוח פתוח, בלתי מופרע – תהא מלון ולא מולדת". עין גדי היא אחד המקומות האלה.

שמירת הטבע אפשרה לשפנים וליעלים להתרבות. הם שינו גם את אורחות חייהם וחדלו לפחד מבני האדם. לא צריך להיות חובב טבע מיומן על מנת לצפות בהם מכל צד ועבר. גם הטריסטרמיות התרבו. אך המגוון העשיר של  בעלי החיים האחרים הלך והתדלדל. אחדים אף נעלמו. נטילת המים, לצרכים מצרכים שונים, ופעילויות אחרות גרמו להתייבשותם ולעקירתם של רוב העצים והשיחים המקוריים – הן במדרון שמתחת למעיין עין גדי והן במניפות הסחף שבין נחל דוד לנחל ערוגות. השטחים הירוקים שאפיינו את הנווה 'התמדברו'. ויחד עם הכחדת הצמחייה נעלמו גם רבים מהחרקים המיוחדים שחיו כאן.

נחל דוד ונחל ערוגות זורמים בערוציהם. מפלי המים שלאורכם ממשיכים לקפץ כמימים ימימה. גם בריכות השכשוך נותרו במקומן. אך החי והצומח ספגו מכה קשה. עדיין יש סיכוי לשקמם. האם נצליח??