שמורת נחל עיון - 'התנור' שמתרטבים בו
03/03/2025שמורת נחל עיון, המוכרת יותר כשמורת התנור, עברה "מתיחת פנים" בשנים האחרונות: מים זורמים בה כל השנה, שביל גישה נוח ומתאים לכל נפש נסלל ממגרש החניה ועד למרגלות מפל התנור ועד מרפסת תצפית מרשימה מתחת למפל. לאורך השביל המתפתל מפעל עיון למפל הטחנה והלאה, נוספו מצפורים אחדים.
שמורת טבע נחל עיון (התנור) אינה זקוקה למליצי יושר. זו אחת מהשמורות המוכרות והמבוקרות בארץ. היא הומה מטיילים רוב ימות השנה. אך מעבר למפליה, שהם מוקד העניין העיקרי, השמורה מציעה גם נושאי עניין נוספים.
בראשית 1964 מוניתי כמנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע.
משיקולים שונים החלטתי לטפח במהירות שמורות טבע אחדות. להמחיש כי טיול בחיק הטבע אינו נחלתם רק של חניכי תנועות הנוער ומיטיבי-לכת. כי הטבע "נטו", בלי דשאים ובריכות, הוא מצרך מבוקש. להראות כי ניתן לקיים דו-קיום בין הטבע להמוני מטיילים. שמורת ה"התנור" נבחרה כאחת מאלה. חשבתי כי ראוי "להנגיש" אתר זה לציבור הרחב: לסלול דרך גישה לרכב (עד אז כל מי שרצה לבקר בתנור נאלץ לחנות בשולי כביש 90, המוליך למטולה ולצעוד/לגלוש ממנו עד למפל…), להסדיר מגרש חנייה ולאפשר טיול רגלי שווה לכל נפש (כמעט…).
אחד האתגרים היה לפלס שביל לאורכה של השמורה, לרבות קטעים שהיו בלתי עבירים עד אז. יתר על כן – לפני שפילסנו את השביל לאורכה נשל השמורה, רק קומץ, פרט לתושבי מטולה, ידע כי במעלה הנחל מקפצים עוד ארבעה מפלים. אחת ממטרות טיפוח השמורה הייתה לחשוף גם אותם לציבור. במסגרת התכנון גם הותרנו כשליש מהנחל "כשמורה סגורה" – מקלט של שקט ושלווה לבעלי החיים. בעיקר לעופות מקננים.
עד מהרה נתקלנו בהתנגדויות. היו מי שחשבו כי פעילותינו חורגת מהמנדט שקבלנו. כי תפקידנו הבלעדי הוא לשמור על הטבע: לא לשנות ולא להתערב. המוטו היה "תן לטבע לעשות את שלו". השביל קשה ולא נוח? – לא נורא. שיתאמצו… ומי שלא יכול שלא יבוא. לו התקבלה גישה זו היא הייתה מונעת מחלקים ניכרים של הציבור לבקר ולהכיר את היכלי הטבע.
ראוי לזכור: מיטב נופיה הטבעיים של הארץ נכללו כהצעות לשמורות הטבע. המתנגדים לטיפוח התנור ערערו על הצורך בפילוס השבילים, התנגדו לחציבת מדרגות אל קלחת התנור ולהנחת גשרים לאורך המסלול המתוכנן. בניסיונותיהם לעצור את העבודות גויסה גם התקשורת. באחד מסיוריי עם עיתונאי, שתודרך נגד הפעילות בשטח, נשאלתי בכניסה למפל התנור, ליד החציבה שבצענו: "למה"? ונודה על האמת –השטח נראה אז, תוך כי ביצוע העבודות, פגוע ומצולק, אף כי היה ברור כי תוך זמן לא רב לא ייוותר זכר למטרדים חזותיים אלה. השבתי לו: "כדי שגם אימי (שלא הייתה כבר צעירה), וגם בני הקטן, יוכלו לטייל כאן בבטחה. שהמפל הייחודי הזה, לא יישאר נחלתם הבלעדית של מיטיבי לכת". יכולתי לצטט לו, בהקשר זה, מתוך מורה דרך בארץ ישראל מ- 1937: "עולים את הַנִּקְבָּה (זהירות!) ורואים את מפל המים…. מהמפל עולים במעלה תלול עד בית הקברות של המושבה מטולה" או את דבריו של י. ברסלבי, החוקר הנודע של ידיעת הארץ: "הירידה של 120 מ' מאצל בית הקברות של המושבה, במדרון תלול וחלקלק, כרוכה בדריכות שרירים ובמאמץ נפשי. כן לא נוחה הגישה אל מפל המים לאורך זיז-סלע צר המלווה את הקיר הצפוני הזקוף של הנקיק..." כפי שניתן לראות בצילום (צבוע) של המפל מלפני כ-100 שנה.
הכונה הייתה לאפשר גישה עד ל"תנור", להתרשם מעצמת זרימתו ולהירטב מרסס מימיו בחורף היה בגדר סכנת נפשות. זו הייתה המשימה הראשונה – ליצור מעבר בטח עד למפל. הסתבר כי לרשות שמורות הטבע לא שמורה זכות ראשונים בכך. פרנץ ואן-דר הורן, "הגוי ההולנדי" כפי שכינו אותו בגליל, הקדים אותה בכ-35 שנה. הוא היה פרח כהונה הולנדי, שבא בימי העלייה השנייה לסיור לימודי בארץ, התפעל מחברי אגודת 'השומר' והצטרף אליהם. הוא נטל חלק בקרב האחרון בתל-חי ולימים נעשה איכר במטולה. ב-1929 ייסד את "האגודה למען האשד" ויזם את טיפוח מפל התנור. הוא הצליח לגייס כסף מפיק"א לנטיעת 700 צפצפות. בכסף זה שכר פועלים אחדים, ויחד עמם חצב את שביל הגישה, שאורכו כ- 40 מטר, אל "האשד היחיד ביופיו בארצנו" – כדבריו.
יהודה זיו, בספרו "רגע של מקום", כתב כי בעת השלמת עבודת החציבה נחנכה אנדרטת האריה בתל חי לזכר שבעת חלליה. בתום טקס הזיכרון הקהל הוזמן לרדת לנחל עיון, לחגוג את חנוכת שמורת הטבע המטופחת הראשונה בארץ.
רשות שמורות הטבע השלימה אפוא את יוזמתו של ואן-דר הורן, שקדמה לה בכ-35 שנים.
דומה כי היום אין מי שאינו מברך על הגישה העקרונית הזו ועל המעשה עצמו. עשרות אלפי מטיילים מבקרים וצועדים בשבילי השמורה מדי שנה. הם מצביעים ברגליהם ומביעים את אמונם בפעולות שבוצעו בשטח.
מפל התנור מקפץ בנחל עיון. תחילתו של הנחל במַרְג' (עמק רחב ושטוח) עיוּן, שבתחומי לבנון. בדרכו מעמק עיון לעמק החולה על נחל להתגבר, לאורך כ-3 ק"מ, על הפרש גובה של כ-300 מ'. הוא "נאלץ" על כן לקפץ בדרכו במפלים אחדים.
במקורות אחדים נכתב כי "נקובתא דעיון", הנזכרת בתלמוד, ברשימת "התחומים שהחזיקו בהם עולי בבל", היא נחל עיון. צבי אילן סבר כי מקור השם הוא "מעבר הרים המוליך אל עמק עיון", כנקבים המוכרים במדבר יהודה. על מורדותיו של הר הצְפִיָה, המתנשא מדרום-מערב למטולה, הוא גילה שרידי שביל עתיק שהוליך מבקעת החולה אל בקעת עיון. גם השביל, כמוהו כנחל עיון, צריך היה להתגבר על הפרש הגבהים בין נקודת המוצא לנקודת היעד. השם "נקובתא דעיון" הולם אותו.
מהו ה"תנור"?
אי שם, בעבר הגיאולוגי הרחוק, מפל התנור זינק כ-40 מטר ממערב למקומו הנוכחי. מצוי שם קו העתק גיאולוגי. הוא ניכר לעין כקיר זקוף הניצב ב-90 מעלות לאפיק הנחל. העתק זה הרים את הגוש שממזרחו והשקיע את זה שממערבו וגרם להפרשי הגובה ביניהם. הנחל מתגבר על הפרשים אלה במפל. המפל, ככל מפל אחר, מכה ושוחק את הסלעים שלמרגלותיו, גורם לבלייתם וכך, אט אט, הוא הולך ומתחתר לאחור לתוך גוש הסלע. תוך כדי נסיגת המפל נוצר יצר נקיק צר ותלול גדות.
מפל התנור נזכר בכל מדריכי הטיולים המתייחסים לצפון הארץ. מִסֶּפֶר לספר העתיקו כי מקור השם תנור הוא בשל דמיונה של הקלחת, לתוכה קופץ המפל, לטאבון הערבי – הוא הוא התנור שבחצרם. אלא שמסתבר כי שמו הערבי של המפל הוא "תנור". הפלאחים הערבים באזור זה קראו בשם "תנור" למה שערביי מרכז הארץ קראו טאבון. אבל יש גם הסבר נוסף, שנשמע אף סביר יותר. "תנורה" היא החצאית הצרה והארוכה, מהמותניים ועד לכף הרגל, אותה לובשות הפלאחיות הערביות. סביר יותר כי זהו מקור שם המפל.
במקורות אחדים צוין כי גובהו של המפל כ- 18 מטר ואף זה הועתק ספר לספר. על מנת לתכנן כראוי את השביל, את גשריו ומדרגותיו, היה צורך במדידות מדויקות (תכנון השביל נעשה על ידי משרד האדריכלים סגל-דקל). ניצלתי את ההזדמנות שבשמורה היו מודדים מוסמכים וביקשתי מהם למדוד את גובהם של שלושת המפלים הניתנים למדידה (שני מפלים נוספים מסתתרים בקניון. הגישה אליהם קשה ועל כן לא נמדדו. המודדים קבעו: גובה התנור כ-30 מטרים.
נחל עיון היה נחל איתן. תחילתו בשני מעיינות הנמצאים כשבעה קילומטר מצפון למטולה: הפלאחים מטים את מי שני המעיינות בימי הקיץ אל שדותיהם שבמארג עיון. על כן בקיץ הנחל חרב. בקיץ 1978, בימי מלחמת האזרחים בלבנון, ניטשו שדות העיבוד והמים המשיכו לזרום בערוץ כל השנה.
מאז 2009 שוב זורמים המים גם בקיץ. רשות הטבע והגנים הצליחה לקבל הקצאה של כ-100 מ"ק לשעה מאחד מיובליו של נהר הדן. הם נשאבים עד מרומי הנחל וזורמים ומקפצים לכל אורכו. בסופו של דבר הם עושים את דרכם לכנרת ומאזן המים הארצי לא נפגע.
מי המעיינות אינם מקור המים היחיד לנחל. שטח אגן היקוותו הוא כ-31 ק"מ, וממוצע הגשמים השנתי באזור זה הוא כ-1000 מ"מ. וכך – בשעה שהספיקות הממוצעות בימי החורף נעות בין 0.3 ל-1.5 מ"ק/שנייה, אחרי מטחים עזים הספיקה מתגברת כדי פי 10 ויותר. השיא נרשם ב- 17.1.1968, עת 26 מ"ק/שנייה געשו בנחל, גרפו את הגשרים שהונחו אך כשנתיים קודם לכן והרסו קטעים מהשביל.
לאורך הנחל
במקום בו הנחל חוצה את הגבול הבינלאומי, ניצב גשר. גשר זה פוצץ על ידי הפלמ"ח ב"ליל הגשרים" (בלילה שבין 17-16 ליוני 1946), עת פוצצו 9 גשרים ברחבי הארץ. הגשר שוקם על ידי ממשלת המנדט הבריטי, אך פוצץ שוב במלחמת השחרור כדי למנוע אפשרות פלישה של צבאות ערב. הגשר שוקם שוב ב-1977, כדי לשרת את "הגדר הטובה" ולאפשר מעבר כוחות צה"ל ללבנון.
ב- 10.3.1985 התרחש ליד הגשר "אסון הספארי": מכונית תופת התפוצצה בסמוך לשיירת כלי רכב צה"לית. 14 איש נהרגו. במקום, בסמוך לכניסה הצפונית לשמורה, הוקמה אנדרטה לזכרם.
הנחל מדלג בדרכו דרומה בחמישה מפלים. הראשון שבהם , במעלה הנחל, הוא מפל עיון. שמו הערבי אל-עַ'דִיר שפירושו "הבריכה". איכרי מטולה השקו בה את עדריהם וילדיה היו רוחצים בה בימי הקיץ. גובהו של מפל עיון 9.2 מטרים. כשהזרימה מתמעטת, או נפסקת, ניתן להבחין כי בראש המפל בנוי סכר בטון. הסכר נבנה על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, עת חששו כי מצפון, שם נמצאו אז כוחות וישי, תיפתח הרעה. הסכר נועד ליצור בריכת שתייה לסוסים של חיל הפרשים הערבים. לאלה היה פס אורך אדום על המכנס השמאלי והם נקראו על כן "זוֹנָאר-אֶל- אַחְמַר" – "הפס האדום". הנקיק הצר והתלול של הנחל השתלב במערך ההגנה של הבריטים. באזור המפל אפשר היה להבחין, עד לפני שנים לא רבות, בשרידים נוספים מאותם ימים: תעלות חפורות וקוביות-אבן אנטי טנקיות.
הנחל ממשיך מהמפל דרומה כ-70 מטר בתוך קניון. קירותיו בנויים מגיר קִרטוני קשה למדי. ואז, בקו חד, שמקורו בשבר גיאולוגי, הוא נפתח לאזור שהמסלע בו חוואר רך. הנוף משתנה באחת: הנחל מתרחב, גדותיו מתרחקות ושיפועיהן מתונים. כאן נטע בשנים האחרונות מטע של אגוזי פקן.
נמשיך. מפל הטחנה מתגלה בפתאומיות. גובהו, כפי שנמדד בשנת 1965 הוא כ- 21 מטר (ולא 14 מטר, כפי שנכתב בספרים אחדים עד אז).
למפל הייתה צמודה טחנת קמח. היא שהקנתה לו את שמו. כיום נותרו ממנה שרידים בלבד, והיא הולכת וקורסת. טחנה זו נמכרה בשעתו לברון רוטשילד יחד עם אדמות אוּם-טוּלֶּה ("בעלת השלוחה המאורכת") כפי שנקרא הכפר הדרוזי הקטן שהיה ממוקם באזור פארק המעיין דהיום. [בעקבות צלצול שם זה קראו בתחילה ליישוב שקם במקום "עַם תְּהִלָּה"]. טחנה זו הייתה טחנת-המים היחידה בארץ בבעלות יהודית. תושבי מטולה שיקמו את הטחנה. בלוח השנה של לונץ, לשנת תרנ"ו (1892), נכתב: "וכבר יש בה בתי אבן טובים בנויים ושתי טחנות מים אשר יביאו הכנסה".
המטולתים, כפי שתושבי המקום מכנים את עצמם, קראו למפל "מפל הטחנות" כי בטחנה היו שתי ארובות ושני זוגות של אבני רחיים. בטחנה זו לא היה צורך באמת מים שתובילם אל מרומי ארובת הטחנה. חלק ממימי המפל הוטה במישרין אל ארובות הטחנה. בתחילה הסתובבו בטחנה גלגלי עץ. הספקם היה כ-100 ק"ג גרגירי חיטה בשעה. אלה הוחלפו בגלגלי ברזל שהספקם היה כפול. אל הטחנה היו באים לא רק תושבי המושבה, אלא גם פלאחים מלבנון. לעיתים היו ממתינים בתור כשבוע. הטחנה פעלה כחמישה חודשים בשנה וחדלה לפעול עם פינוי מטולה ב-1920.
וסיפור אישי: בחורף 1966, ימים אחדים אחרי גשמי זעף, עמדתי עם אימי, במצפור שמעל מפל הטחנה. הסברתי לה כי המבנה ההרוס, הצמוד למרגלות המפל, הם שרידיה של טחנת קמח, שראשוני מטולה טחנו בה את גרגירי התבואה שלהם. "אה" היא אמרה לפתע, "עכשיו אני מבינה היכן סבתא שברה את הרגל". אימי נולדה במטולה. סבתא חיה אתם. וסבתא זו, עמוסה בשק גרגירי תבואה, ירדה ביום חורפי לטחון אותם. בדרכה אל הטחנה היא החליקה במורד ושברה את רגלה.
מטרים אחדים אחרי שחולפים על פני מפל הטחנה השביל עובר בתוך נקיק חצוב בסלע. נקיק זה נחצב על ידי המטולתים בשנת 1946. לא הרחק ממפל הטחנה נובע מעיין קטן. "עין סוּכַּרָה" (המעיין המתוק) שמו בפי המקומיים. המעיין הזה שופע כ-10 מ"ק/שעה. בקיץ הוא יורד לעיתים כדי 2 מ"ק/שעה. לא הרבה, אך למושבה שמקור המים היחיד שלה היה המעיין הנובע כיום בתחומי פארק המושבה זו עשויה להיות תוספת נכבדה. חציבת הנקיק נועדה לאפשר בניית תחנת שאיבה, על המנוע שבה, ולאפשר מעבר נוח למפעילה. המשאבה פעלה עד 1957. רק אז זכתה מטולה להתחבר לרשת המים הארצית של מקורות.
מהטחנה ודרומה השביל מפולס בסמוך לנחל, לאורך המים המקפצים בין אבנים וסלעים, בצל עצי ערבה. קטע זה מצטיין בימי האביב לא רק במראותיו אלה גם בריחותיו המשכרים.
לאורך קטע זה פורחות רקפות רבות מתוך סלעי הגדה. אגדה אורבנית סיפרה כי רקפות אלה, יחד עם המלווה שלו, ילדה בשם בת-שבע, היו מקור ההשראה ללוין קיפניס כשכתב "מתחת לסלע צומחת לפלא…" אז הסיפור יפה רק שאינו נכון!
כ-400 מטרים ממפל הטחנה השביל מגיע למצפור מעל ערוץ הנחל. מתחתיו מסתתרים שני מפלי האשד. המצפור מתנשא מעל לקטע קניוני, הסגור למטיילים. אין יוצא ואין בא בה, אלא בעלי החיים השונים החיים כאן.
בצנפותיו של האוח נמצאו שאריות של יונים שדרס. בחגווי הסלע שבשמורה הסגורה מקננות יונים. רובן יוני סלעים – יוני הבר מהן בויתה יונת הבית.
יונת הסלעים ניכרת בצבעה האפור-כחלחל ובשני פסים שחורים על כנפיה. אולם כאן בשמורה יונים אלה מעורבות ביוני-בית לא מעטות שפרחו משובכי מטולה. אלה מתבלטות בצבעי אפרפר, חום ולבן.
לאורך הקניון מקננים גם בזים מצויים. את טרפם הם צדים במרחבים הפתוחים שמעל לגדות הקניון. דבורי בר בונות את חלותיהן הגדולות בנקיקי הסלע והן נראות כדפים אנכיים המקבילים זה לזה.
על כתפי הנחל
מהמצפור נעלה אל כתפי הנחל. כאן משתרעת רמה משופעת ושטוחה למדי. כאן הם שדות הציד העיקריים של הבז המצוי. לאורך השביל גללים דמויי חרצני תמרים. אלה הם גלליו של הדרבן. לעיתים ניתן למצוא גם את הקוצים שנשרו ממנו. בשולי השביל ניתן להבחין בנבירותיהם של החזירים. בשעות היום הם מסתתרים בקטע הסגור בקניון התחתון.
הרמה שופעת בימי האביב בפרחים רבים. בולטים במיוחד הכרים הצהבהבים של חלבלוב מגובשש. לפניו בצילום שפע של עכנאי יהודה. ניצניו ופרחיו הצעירים וורודים. פרחיו הבוגרים סגולים.
בסוף האביב, לקראת שלכת הקיץ, מאדימים/משחימים עליו של החלבלוב,.
מתוך העשבייה שעל הרמה מזדקרים עמודי תפרחתו של הקוציץ הסורי. שמו המדעי של הקוציץ הוא Acanthus שפירושו "חד קצוות". עליו אכן קוצניים. עלים אלה שימשו דגם לעיצוב הכותרות הקורינתיות.
בשולי השביל גדל ארנין ההרים. הוא ראוי לציון מיוחד, ולאו דווקא בשל מראהו או יפי פרחיו. שמורת נחל עיון היא המקום היחיד ממערב לירדן בו מוכר צמח זה. (הצמח שכיח למדי במורדות החרמון) בתחום זה של השמורה הוא מצוי למדי משני צדי הערוץ. פריחתו באביב המאוחר.
עליו של ארנין ההרים מזכירים מחטים של אורן. מכאן שמו. פרחיו מזכירים את בני משפחתו הרבים – משפחת המורכבים. הוא קוצני אך לא דוקרני.
השביל נמשך בשולי בית הקברות של מטולה. אזור זה הוא הוא המקום הנוח והבטוח ביותר לראות שניים מהצמחים הנחשבים כנדירים למדי ברחבי הארץ: לוע ארי גדול ומישויה פעמונית. כאן הם פורחים בשפע. הם מצויים לרוב אורכה של השמורה אך לרוב פוסחים עליהם, ללא תשומת לב. לא כן כאן. הם פורחים ממש בשולי השביל.
לוע ארי הגדול שלא כקרובו החד-שנתי מגינות הנוי, הוא צמח רב שנתי. שיא פריחתו, בהתאם לאקלים ששרר באותה שנה, בין סוף מרץ למחצית מאי. פרחים בודדים ניתן למצוא עליו כמעט כל ימות השנה. הוא צומח בר רק באזורים שונים בגליל. בשולי כביש מספר1, ליד אבו-גוש, הוא נזרע מזרעים שנלקחו מכאן.
הפרח השני שהוא מעין "דגל" לייחודה של השמורה הוא מישויה פעמונית. פריחתה מאחרת מעט, בהשוואה לפריחה הכלית, האביבית. שיאה, לרוב, רק בראשית מאי.
מקור שמה של המישויה בשמו של בוטנאי צרפתי – אנדרה מישו (1802-1746) – שהיה הראשון לאספה. זוהי צמח רב-שנתי, אך קצר-מועד: כל צמח חי כשנתיים עד ארבע שנים בלבד. על גבעולה של המישויה עשויים לפרוח עד 50 פרחים. בשונה מרוב התפרחות, בהן הפרחים מטפסים בהדרגה במעלה עמוד הפריחה, כאן הפרחים העליונים נפתחים ראשונים והפריחה יורדת אט אט מטה.
מאזור בית הקברות צונח שביל תלול למדי, אך מדורג ומוסדר, אל ערוץ הנחל. לאורכו של השביל זוהרים בצהוב, במשך אפריל ומאי שיחיו של אחירותם החורש.
התמונה יכולה לתת ביטוי לדמותו ולצבעו של האחירותם, אך לא לריחו המשכר.
כיום אפשר להיכנס בנוחות של קלחת התנור ולעמוד במרפסת תצפית בתחתית המפל, המזנק ממש מעליה. ממרפסת זו אפשר (לעיתים (נדירות!) לצפות באחת מאורחות החורף הנדירות בארץ – בכותלי. קשה להבחין בו בזמן שהוא מתנועע צמוד לקירות, כדי ללכוד חרקים. אך בזמן שהוא משנה את מקומו ופורש את כנפיו כפרפר גדול. אי אפשר להחמיץ אז את צבעיו העזים: אדום, שחור ולבן.
למרגלות מפל התנור נובע מעיין. הוא נובע בבריכה מקרקעית בריכה המחזיקה מים במשך כל הקיץ, גם כשזרימה בנחל נפסקת. בבריכה זו אפשר לראות דגי החפף. אחדים מהם עשויים להגיע כדי 40 ס"מ. סנפירי החזה שלהם גדולים ומאפשרים להם להיאחז על הקרקעית בעת השיטפונות העזים. באתרים אחדים הם אף מטפסים במפלים נגד כיוון הזרם (התופעה בולטת במיוחד בבריכת המשושים).
בדרך אל מגרש החניה אפשר לבחור באחת משתי אפשרויות: האחת – להעפיל אל התצפית, על שמו של גבי גפני, מראשוני עובדי הרשות. התצפית ממנו על התנור שווה את המאמץ. השנייה – הקלה יותר – לאורך הנחל.
השביל סמוך לערוץ ובו עצי ערבה. באביב המאוחר יתבלטו לאורכו שיחיו של הרדוף הנחלים. הם פורחים בורוד עז. הם יפים בפריחתם, אך גם בנבילתם, כשפרחיהם צפים על פני המים.
שמורת התנור יפה במיוחד בימי החורף והאביב, אך יש לה מה להציע גם בקיץ ובסתיו. כל עונה ויופייה, כל עונה וייחודה.
אולי יעניין אותך גם
גני שמורה קשורים