פארק השרון
19/12/2024ב-8.10.2024 התבשרנו כי חלקים מ"פארק השרון" המיועד הוכרזו, סוף סוף, כגן לאומי ושמורות טבע. אבל המלאכה טרם תמה. נקווה שגם ההמשך יגיע.
ב-1951 ראה אור ספרו של האדריכל אריה שרון "תכנון פיסי לישראל". זו הייתה תוכנית-המתאר הראשונה של מדינת ישראל: לפיזור האוכלוסייה, לתחבורה, לתעשייה ועוד. בספר נכלל גם פרק המוקדש ל"שמירת הנוף ופארקים לאומיים" ובו מפה המציינת את האזורים המיועדים לשימור. "פארק השרון" יועד כבר אז ל"פארק לאומי" – ריאות ירוקות בלב האזור המאוכלס בארץ.
חלפו יותר מ-60 שנה. חרף ניסיונות אחדים, הפארק הזה לא פרץ אל מעבר לחלום. יוסי שריד, מי שהיה השר לאיכות הסביבה, יזם ב-1993 ביקור של ראש הממשלה, יצחק רבין בשטח, לשכנעו בחשיבות הרעיון ובחיוניות לקדם אותו. רבין השתכנע ואף העביר החלטת ממשלה. אך זו, כהרבה החלטות ממשלה לדורותיהן, התמסמסה. הפארק המיועד המתין שנים רבות ליד גואלת. והנה הגיעה ההכרזה (החלקית) המיוחלת.
אם תבקרו בשטח המיועד, בין נחל אלכסנדר ליער חדרה, בין כביש 4 לחוף הים תגלו אִי של נוף טבעי. למרבית הפלא שרד באזור הצפוף ביותר במדינה, ובו יחידות נוף אחדות: "יער פתוח", שרידי דיונות, בריכת חורף, הגדולה והיפה ביותר בארץ. חוף ים מצוקי וסלעי במערבו. יער איקליפטוסים גדול בצפונו ונחל אלכסנדר הוא גבולו הדרומי.
היער הפתוח או "יער פארק"
לבו של הגן הלאומי הוא יער פתוח (שנהוג גם לכנותו "יער פארק"), ובו עצי חרוב עגולי-צמרת וכהי עלים. הם אינם מצטופפים כעצי החורש לסבך צפוף. כאן לכל עץ גזע ובין עץ לעץ יש רווח. לידם ולמרגלותיהם שיחים צפופים ודחוסים, מעין כרים – אֵלות המסטיק.
פה ושם גדלים גם אלוני תבור. מהם בעלי קומה ומסועפי צמרת. במשך הקיץ הם נבלעים בין החרובים. רק עין מנוסה תבחין בין אלה לאלה. לא כך בתחילת החורף. האלונים עוטים צבעי שלכת, ושלא כחרובים, ירוקי-העד, הם רומזים כי עוד מעט יכנסו אז למערומי שלכת.
ברחבי השרון גדל בעבר "יער השרון" – ממש יער, ובו עצי אלון התבור. יער זה נכרת ברובו והפך לפחמים… לפחמי האלון יתרון גדול על אלה של עצי החרוב. זו, כנראה, אחת מהסיבות לשרידותם כאן. אלוני התבור גדלים בשרון על אדמות "חמרה" האדמדמות ואילו החרובים על חולות שתנועתם נעצרה על ידי הצמחייה. גרוד פני השטח מגלה אותם.
במשך החורף עוטים המרחבים שבין העצים גלימה ירקרקה, משובצת בפרחים שוני- צבע וגודל. נוף אנגלי למהדרין. הפותחים במצווה הם הסביונים. עד מהרה מצטרפים אליהם כלניות, רקפות והרבה פרחים אחרים.
בשולי "ים הירק" מתבלטים "איים" כחולים. צובעת אותם אלקנת הצבעים. את הסביונים, הרקפות והכלניות נפגוש גם בהרים ובאזורי הארץ האחרים אך את האלקנה הזו רק במישור החוף – על קרקעות חמרה וחולות שתנועתם נעצרה על ידי הצמחייה. מקור השם אלקנה בערבית. בשורשיה מצוי חומר בו השתמשו בטקסי החינה – טקס הנהוג בעדות שונות ובעמים אחדים במזרח התיכון, וגם באפריקה ובהודו. בטקס זה, הנערך לפני החתונה, מכתימים כתם עגול, בצבע אדום-כתום, על כפות ידיהם של החתן והכלה, כברכת שפע וכסימן למזל טוב. הצמח ממנו נלקח הצבע נקרא בערבית זהרת אלחינא. הגויים, המתקשים להגות "חת", המירו את שמו המדעי לאלקנה. זה שמה גם בעברית.
בשנים האחרונות מתו עצי חרוב לא מעטים. ולא רק בפארק השרון. גם במורדות הכרמל. הסיבה? – לא ברורה. יש המאשימים את החולדות המקלפות את קליפת העצים. כך או אחרת הם מתים. הנוף התדלדל.
בשנים האחרונות מתבצעת בפארק נטיעה לשיקום יער-הפארק. לא רשות ממלכתית, לא חברה ציבורית, לא עמותה. אדם פרטי (ראוי שנזכיר את שמו: עופר בינדל) החליט לשקם את הנוף. הוא גייס כ-15 מתנדבים קבועים, המתייצבים פעם בשבוע, ומאות מתנדבים "יומיים". הם לא רק נוטעים אלא גם מגדרים כל עץ ועץ, להגן עליהם משן העיזים (שפעילותן רצויה לממשק השטח!). הם גם מנקים את השאריות שהמטילים, "חובבי טבע" כמובן, הותירו בשטח.
בקצה הצפוני של היער הפתוח גדילה קבוצה יפה של אלוני תבור. בסוף ינואר-פברואר פורחות למרגלותיהם כלניות רבות. קבוצה זו של אלוני התבור גובלת בצפונה ביער חדרה – יער איקליפטוסים (שעוד נשוב אליו)
ד"ש מהמדבר
מדרום ל"יער הפתוח" משתרעות דיונות-חול. ליתר דיוק השתרעו. רובן נכרו וגולחו עד לתשתיתן. נותרו שאריות בלבד. אלה עדיין נושאות ד"ש מהמדבר. צמחים ובעלי חיים התפשטו מדרום, מהמדבר, על הדיונות שאפיינו בעבר חלקים ניכרים של מישור החוף. לאחדים מהם כאן לערך תחנתם הצפונית.
לולא הטרקטורונים היינו יכולים לראות, עם בוקר, לפני נושבות רוחות הבוקר, עקבות מעקבות שונים המוטבעים בחול. החול כמוהו כלוח ובעלי החיים "כותבים" עליו את עקבותיהם ומספרים על פעילותם. זו מתרחשת בשעות בין-הערביים ולרוב בלילה. עם בוקר רובם מסתתרים במחילותיהם. העקבות הן העדות "אנחנו כאן".
אלה הן עקבות=רגליו של "עכבר" קטן, וממש מתבקש, אפילו שהוא "עכבר", להוסיף ולומר עליו "נחמד". שמו – גרביל החוף. הוא מצוי רק בחולותיה של ארץ ישראל – מחולות חלוצה ועד לחוף הכרמל. מצפון לירקון רוב החולות האלה הן זיכרון בלבד, פארק השרון הוא אפוא מקלטם האחרון.
סדרת עקבות נוספת. שונה מקודמותה:
מבט מדוקדק יגלה כי למי שהטביע אותן יש שלוש אצבעות בלבד ודגם הליכתן מעיד כי מי הטביע אותן צעד על שתיים. המסקנה המתבקשת – עוף. והעוף המבוקש הוא כֵּּרְוַן. ולא כרוון בודד פסע כאן אלא משפחה.
זהו בעל העקבו. עיניו הגדולות מעידות כי הוא עוף לילי. אצבעותיו המגושמות, שנועדו למנוע את שקיעתו בחול, אינן מותאמות לעמוד על ענפים. ואכן זהו עוף קרקע, וגם בעת מנוחתו, המתרחשת בשעות היום, הוא עומד על הקרקע.
נציג נוסף שהצפין מהמדבר הוא קיפוד החולות. מקורו בחולות הסהרה ומהם התפשט על החולות והאדמות הקלות של מישור החוף. בשעה שבכל מפגש מקרי עם הקיפוד המצוי הוא ממהר להתכדר, להתקפד, לזקור את מחטיו כהגנה היקפית, קיפוד החולות אמיץ יותר ואפשר לפגוש אתו לעיתים פנים אל פנים.
קיפוד החולות פעיל בשעות בין-הערביים ובלילה. בשעות היום הוא מסתתר במחילות. בימי חורף קרים הוא נכנס לתרדמה, העשויה להימשך כחודשיים.
ולעיתים אפשר לראות בחול עקבות רחבים ועמוקים.
הלכנו אחריהם והגענו אל מי שהטביע אותם. הוא לא כל כך זריז ולא הספיק להתרחק הרבה. אלה הם עקבותיו של צב.
המרסיה היפהפייה היא ממקדימי-הפריחה בחורף ומתמידה בפריחתה עד מאי. לעיתים היא יוצרת מרבדים לילכיים. המרסיה גדלה על קרקעות חוליות רק במישור החוף של ישראל ודרום לבנון.
צמחים מן המדבר
כדי לראות את בעלי החיים ועקבותיהם דרושה מיומנות כלשהי. לא כך עם הצמחייה המדברית. היא בולטת לעין. המוכר מבין צמחי המדבר המצוי כאן הוא רותם המדבר.
ברוב ימות השנה אנו עשויים לחלוף ליד שיחי הרותם בלא שנטרח להעיף בהם מבט נוסף. לא כך באביב. אז לא נוכל להתעלם מפריחתם הלבנה והשופעת ומריחם – ריח נעים ומשכר. לא בכדי יש המכנים את הרותם "שקדיית החולות". יש הסוברים כי מקור שמו ביכולתו לרתום את החולות הנודדים. ולעצרם מתנועתם.
בסמוך לרתמים נציג נוסף שהצפין מהמדבר: חומעה מגוידת. כל מיני החומעה מוכרים בטעמם החמצמץ–מרענן, כחמציץ, אם כי לא מומלץ להרבות באכילתם. חמצמוצה של החומעה, הוא, ככל הנראה, מנגנון שנועד להגן ע עליה מאכילת בעלי-חיים שונים, כצב, צבי או ארנבת.
פרחיה קטנים ואינם מרשימים כלל. היא מושכת תשומת לב עת היא נושאת את פירותיה המכונפים, שעליהם מתפרשת מעין רשת גידים. חומעה זו גדלה באדמת חול ונפוצה באזור החוף וכן בחולות בנגב.
בריכת יער
בסמוך לחולות, בשולי כביש 4, ממש ליד צומת יער-חדרה, מסתתרת בריכה – "בריכת יער". היא הוכרזה כשמורת טבע ב-9.10.2024 היא ואמורה להיות חלק מהגן הלאומי. חלק חשוב. מפגש מעניין בין חולות מדבר ובריכת חורף של אזורים גשומים.
מעניין כמה מרבבות החולפים בצומת יער חדרה יודעים על קיומה של בריכת-חורף זו, המתמלאת ממי-הגשמים. בשנה ממוצעת-משקעים היא מתפשטת על פני כ- 130 דונם, ומתייבשת בהדרגה במשך האביב והקיץ.
בשנים גשומות במיוחד הבריכה עשויה להתפשט על פני כ-400 דונם. אגם קטן במישור החוף. מימיה עשויים אז לשרוד בקיץ ולפגוש את טיפותיו של היורה הבא. בריכה זו היא שריד לביצות חדרה, שיובשו בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
ב-1941 עלו מי הבריכה על גדותיה וחסמו את כביש חדרה – פתח-תקוה, הוא כביש 4 דהיום, במשך ימים אחדים. ממשלת המנדט הבריטי חפרה אז תעלה, שהזרימה את עודפי-הבריכה לנחל אלכסנדר.
בתחומי הבריכה אפשר להבחין בשרידי סוללות, זכר לניסיון, שלא צלח, להפוך אותה לבריכות דגים.
בריכות-חורף היוו חלק בלתי נפרד מנופי מישור החוף עד לשנות ה-50 של המאה ה-20. רובן אינן עוד. האצטדיון של נתניה ודרום גבעת אולגה, לדוגמה, נבנו במקומותיהן. בריכת יער היא אחת האחרונות מבריכות אלה ששרדה.
בבריכות החורף מצוי עולם חי עשיר ומגוון – מסרטנים ירוּדים, מינים אחדים של דוחיים אך הבולטים שבהם, לעין כל, הם העופות. מהם אורחי חורף, כברווזים ואנפות, ומהם המקננים כאן באביב. כזו היא הסופית. קל לראותה שוחה בשולי המים, סמוך לגדה. לכל חשש תמהר להסתתר בין סבכי הקנה והסוף, כמו להצדיק את שמה. מקורה, האדום בחלקו, אינו מותיר ספק לגבי זיהויה. קשה יותר לצפות בקיניה המוסתרים בסבך.
קל יותר לאתר את קיניו של הטבלן הגמדי. אלה הם איים צפים בסמוך לגדה.
צמחי הבריכה
בריכות החורף מהוות גם בית גידול חשוב לצמחי-ביצה וגדות-נחלים. בראשית המאה ה-20 מצא כאן אהרון אהרונסון, כן כן – איש ניל"י, שהיה לא רק ראש המחתרת אלא גם אגרונום ובוטנאי מעולה, נימפאה לבנה. כאן הייתה, ככל הנראה, הנקודה הדרומית של צמח צפוני זה עלי אדמות היא נעלמה מזמן. אך נותרו צמחי מים נדירים אחרים. אחד מאלה הוא הבוציץ הסוככני. בוציץ מלשון בוץ בו הוא גדל, וסוככני בשל דמות הסוכך של תפרחותיו.
מפני המים מבצבצים פרחיה של נורית המים. שמה המדעי Ranunculus, נגזר משמה המדעי של הצפרדע Rana. ראשניה של זו משלימים את גלגולם בעת פריחת הנורית ומקפצים אז בסמוך להן כצפרדעים קטנות.
נורית המים מעדיפה מקווי-מים עונתיים, המתייבשים בקיץ ושבים ומתמלאים מחדש מדי שנה. בקיצור – בריכת חורף. לעיתים ניתן למצאה גם בשולי מים זורמים.
נמצאת כאן גם ארכובית שעירה. זהו צמח טרופי המגיע בארץ לגבול תפוצתו הצפוני. הארכובית הזו נכללת בספר האדום של רשות הטבע והגנים, המפרט את הצמחים בסכנת הכחדה בישראל. בעבר הייתה שכיחה בעמק החולה ובמישור החוף, אך נעלמה ממרבית מבתי גידולה. לעיתים היא מופיעה לפתע בהמונים ונעלמת לאחר שנים אחדות ואין איש היודע למה?
ארכובה בעברית היא ברך, ושם הצמח נגזר ממנה, כי לאורך גבעוליו הארוכים בולטים מפרקים, שבעלי-דמיון ראו בהם דמיון לברכיים.
בריכת יער היא שריד לביצות חדרה. אלה היו מקור ליתושי הקדחת, שפגעה קשות במתיישבי חדרה הראשונים. כדי להילחם בה החליטו אנשי חדרה למסור חלק מאדמותיהם בביצות ל"נדיב הידוע" על מנת לטעת בהם עצי איקליפטוס. האמינו אז כי האיקליפטוס, בשל צמיחתו המהירה, זקוק למים רבים ויוכל ליבש את הביצות. גם חשבו כי האיקליפטוס, בשל השמן האתרי שהוא מפריש, יטהר את האוויר ויחסל את היתושים הנושאים את מחלת המלריה. נטעו אז אלפי עצים ועל כן שמו בערבית היה "שג'ר אל-יהוד". והביצות? – המשיכו להתקיים. כהרבה אמונות אף זו התפוגגה נוכח המציאות. רק ניקוז בתעלות הצליח להתגבר עליהן.
הבריכה נקראה בערבית "בירכת עטא', על שם המשפחה שהייתה בעלת הקרקע. מקור שמה העברי באידיליה של דויד שמעונוביץ' "ביער בחדרה" שנכתב ב-1914.
חוף גדור
וטרם תם מגוון נופיו של "פארק השרון". במערב משיק לו תל תל גדור. מראשו תצפית יפה על החוף, ולמרגלותיו חוף סלעי, שכל אדריכל גנים היה גאה בתכנון מסלעה כזו.
ועל נחל אלכסנדר האמור להוות את גבולו הדרומי של הפארק – בפעם אחרת.
